גשם. כמה גשם. כל טיפה היא ביג סייז. והגשם מכה במלוא עוזו.
תשתקי כבר! בעזה קר יותר. ובראש כבר רץ הסרט. יש לי נציגים בחזית. למי אין. אחד מהם הוא רופא קרבי שבבוקר 7 באוקטובר נשק לבתי ולשני בניהם, נכדיי, ועכשיו הוא בחאן־יונס. כל טיפה שמתנפצת על החלון מרגישה לי כמו עשרה פטישים על ראשו. ובחושך שאופף את החדר (אצלנו אין ממטרים ללא הפסקת חשמל) אני מתפללת לבורא עולם.
כבודו, אני מתכרבלת בסוודר, אפשר בקשה אחת? עשה שגשמי הברכה האלה יתמקדו במרכז. שלא ידרימו לעזה. קצת רחמים על החיילים שלנו, הגיבורות והגיבורים שלנו, שבטח רועדים מקור והרוחות חודרות לעצמותיהם והגשם מצליף בהם ואין מחסה לראשיהם...
• • •
גשם. כמה גשם. וכל טיפה בגודל אשכולית, אם לא כדורגל.
למרות הריח הטרי שכבר מנשב באוויר, יש בגשם תחושה של חוסר אונים. מעניין כמה בחורים (שמשום מה עוד לא עלו על מדים, אתם לא מתביישים לשבת בקפה ולחכות לצו 8? הוא נתקע בפקקים) כבר הספיקו לסמס משהו כמו "אהובתי היפה, אני מוכן לקטוף למענך את הירח, אבל לא לצאת מהבית בגשם".
זה חוסר אונים? תגידי, ערקת ללה־לה־לנד? אז תחזרי למציאות — ומהר. חוסר אונים זה החטופים, השבויים, בני הערובה של השדים השחורים שלא יודעים רחם. ככל שאני מלקטת ומקשיבה לעדויות של אלה שזכו לחזור משם, תחושת חוסר האונים שמלווה אותם כבר 77 ימים נדבקת בי ומשתלטת עליי.
ואסור שזה יקרה. אסור לי להיכנע. אני חייבת להיות אסופה וחזקה כדי להמשיך את המאבק להחזרתם.
מאבק? זה כבר נשמע מגוחך. מה עוד לא עשינו? מה עוד אפשר לעשות – חוץ מלבקש מבורא עולם שינמיך קצת את הווליום של הגשם. גם למען חיילינו וגם למען חטופינו שמעומק המנהרה שומעים את הגשם שאין לו סוף. הוא יותר מרעיש מההפצצות?
• • •
גשם. כמה גשם. ותל־אביב פקוקה לא רק בגלל הגשם. מוצאי שבת זה אירוע. מסכנים השוטרים. איזה עומס. הם הראשונים שמגיע להם לקבל בונוס. לא, לא בונוס חד־פעמי, אלא שיפור משמעותי במשכורת. השוטרים וגם המורים וגם הרופאים שנופלים מהרגליים לפני סוף המשמרת.
ואני תקועה בתווך. שני אירועים צפויים הערב ואני קרועה. בכיכר החטופים – מישהו עדיין זוכר שפעם, לפני נצח, היא נקראה הרחבה של המוזיאון/בית אריאלה? – מתקיימת עצרת בסימן "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" ובכיכר הבימה מתקיימת הפגנה הקוראת לראש הממשלה לקחת אחריות וללכת, ואף היא בסימן "עכשיו! עכשיו! עכשיו!"
עכשיו גשם. עכשיו קר. עכשיו זה מרגיש כאילו אין מחר.
שעה ארוכה אני עומדת בדובנוב פינת שאול המלך, בגשם, עם מטרייה צולעת, ומתלבטת לאיזה משני האירועים ללכת. שמאלה – לכיוון החטופים שעבורם, כל דקה בשבי היא בגדר סכנת חיים, או ימינה – לעבר בעל הבלורית הכחולה שישן בעמידה ומנסה כוחו כסטנדאפיסט.
אלוהים, זה כמו לבחור בין אמא לאבא. איך אפשר? שני האירועים האלה יקרים לליבי וקורעים את שנתי ומכבים בי את שרידי התקווה.
בסוף הגשם מכניע אותי ואני נמלטת למכונית ונוסעת לביתי הנעים והחמים (פחות, למען האמת, ברור שהייתה הפסקת חשמל) שבו אוכל לחשוב ברעש ולכתוב בשקט על כל אלה שלא יכולים ליהנות מגשמי הברכה.
אולי מחר תהיה פעימה. אולי מחרתיים הוא ילך. ונאמר אמן.