עו"ד פרופ' דוד ליבאי, איש חמודות, נלקח בשיבה טובה. חייו המקצועיים השתרעו על פני קרוב לשבעה עשורים - מפרקליט צבאי ותובע פלילי צעיר, לעורך דין פרטי (וראש לשכת עורכי הדין) ואיש אקדמי, לחבר כנסת ושר משפטים, ושוב עורך דין מצליח. בכל תחנותיו הצטיין.
תרומתו הציבורית הגדולה הייתה כשר המשפטים, תפקיד שבו הותיר חותם חשוב ובר־קיימא במשפט הישראלי. אזכיר את הקמת הסניגוריה הציבורית, מוסד חשוב מאין כמוהו במדינה מתוקנת, שמעניק הגנה בהליכים פליליים למי שידם אינה משגת. עוד ייזכר חוק המעצרים (בשמו המקוצר), שקבע איזונים ראויים בכנפי "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" באשר למעצר חשודים ונאשמים. ולא אמרנו הכל.
הכרתי את ליבאי אישית כשכיהן כחבר כנסת בראש הוועדה לביקורת המדינה, ועסק בטיפול בנושאים רגישים, ואני אז מזכיר הממשלה. כשר המשפטים בממשלת יצחק רבין, הוא עמד בצדק על כינון ועדת חקירה בעניין הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא התאפיין בתרבותיות, נימוס והגינות יתרה, גם כשלא ראית עימו עין בעין בנושא זה או אחר. בגילוי נאות, אזכיר שהוא עמד כשר המשפטים בראש הוועדה שבחרה אותי לבית המשפט המחוזי.
לימים הופיע בבית המשפט העליון לא אחת בהרכבים שבהם נטלתי חלק כשופט. הופעתו הדיפה אותו ניחוח של תרבות והגינות, לצד מקצועיות לעילא, תוך אפקטיביות למען הלקוח ומתן כבוד לבית המשפט - ללא סתירה בין זו לזה. הוא גם ידע לאחר מעשה לקבל בכבוד את הדין גם כשלא זכה.
הקשר האחרון בינינו החזיר אותו 60 שנה אחורנית. לצורך מאמר בקובץ 75 שנות עצמאות במשפט על משפטי הקאפואים (יהודים שנחשדו בסיוע לנאצים), ראיינתי אותו על משפט ברנבלט. באותו משפט, מראשית שנות ה־60, היה ליבאי בן ה־29 התובע בבית המשפט המחוזי, שם הורשע הנאשם, וכן שימש כחבר צוות הפרקליטות בערעור בבית המשפט העליון, שם זוכה ברנבלט. בדיעבד סבר ליבאי שצדק בית המשפט העליון בגישתו דאז בנושא רגיש זה, בהניחו אותו למשפט ההיסטוריה. ליבאי ייזכר על תרומותיו למשפט, אך בעיניי ראויה גם דרכו כעורך דין להיזכר במידותיה הטובות. חבל על דאבדין.
