בשולי הדברים שנקראים החיים שלנו: ברביעי שעבר התכנסה ועדת החוקה, חוק ומשפט כדי לאשר צו חירום להעברת מידע של מוסדות לימוד לצבא, כדי שהצבא יסמן מי מהסטודנטים נמצא במילואים והמוסדות להשכלה גבוהה יוכלו לאפשר להם ליהנות מהקלות והתאמות. על פי הצו המקורי, הסיפור הוא סיפורם של גברים. מילואימניקים.
לא כי אין נשים מילואימניקיות שיקבלו הקלות במוסדות האקדמיים לכשיחזרו משדות הקרב, חלילה (אלה סתם נכללו תחת ההרגל הלשוני הקדמוני לפנות לציבור שלם בזכר־רבים) אלא כי בתוך השיח החדש בחסות מלחמת חרבות ברזל, שבה נשים לוקחות חלק בלחימה במספרים שלא ידענו בעבר - השיח הישן נשכח. זה שמתייחס למאמץ של נשים בעורף. בנות זוג של, נשים של, אמהות הילדים של, שמשלמות מחירים לא קטנים על היעדרות בני הזוג ולוקחות חלק חשוב מאין כמותו במאמץ המלחמתי.
בעודנו מדברות (ובצדק רב) על הגבורה הנשית בחזית - שיח חדש ומרגש שאינשאללה יחסל את השיח המאוס על מקומן של נשים בצה"ל בפרט ובמשק בכלל - יש להמשיך ולדבר על העבודות השקופות של נשים. אלה שלא באות לידי ביטוי בשכר כי הן נתפסות כטבעיות. גידול דור העתיד, תחזוקת הבית, "צטעלך", שמאפשרים למשק להתקיים אך נחשבים לחינמיים בעוד כולנו יודעים שכשעושים להם מיקור חוץ - הם ממש לא. זהו שיח פמיניסטי "ישן", טקסט שנכתב ונאמר כל כך הרבה פעמים עד כי נדמה שהוא בלתי רלוונטי. או אז הגיע צו החירום ההוא והוכיח שלאו. מי שהזכירה ליושבי הוועדה (ולא רק בוועדה הזו הם יותר יושבים מיושבות) שחייהם של גברים משפיעים על חייהן של נשים ולהפך - היא אישה. נשיאת המכללה האקדמית אחוה ויושבת ראש ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות פרופ' יפעת ביטון, שלאחרונה גם נאמה באו"ם על פשעיו המגדריים של חמאס בטבח 7 באוקטובר. ביטון דיברה על חשיבות ההכרה בסטודנטיות שהן בנות זוג של מילואימניקים ועל האתגרים שנובעים מכך, ודרשה שוויון בצו החירום. התוצאה הייתה מיידית: לצו נוספה התייחסות זהה גם לנשים, או בשפת הצו - "בן זוג של משרת מילואים" (כי בכל זאת, זכר־רבים). כלומר - בנות זוג של אנשי מילואים יהיו זכאיות אף הן להקלות והתאמות באקדמיה בעקבות המלחמה. "פמיניזם לא מתקיים מעצמו אם פמיניסטיות לא דוחפות אותו קדימה, גם אם הוא חוזר על דברים מוכרים וידועים", אומרת ביטון; "עובדה שבסיפור הזה עוד פעם שכחו את הנשים מאחור, ומה שהעביר אותן קדימה זו פמיניסטית שישבה בשולחן ההחלטות והעלתה את זה בוועדה". הסיפור הקטן הזה, כביכול, מדגים את הסיפור כולו: כשנשים יושבות סביב שולחן מקבלי ההחלטות, הסיפור של נשים נלקח בחשבון. כשהן נעדרות ממוקדי הכוח, הנרטיב שלהן לא נשמע. אולי לא קיים. לולא פרופ' ביטון, בנות זוג של מילואימניקים היו מגלות שבכל הקשור לזירה האקדמית, חייהן לא הושפעו מהמלחמה. חלקן אולי היו מוותרות על התואר. נושרות באין מפריע או סתם מוותרות על סיום בהצטיינות יתרה. למי נשאר כוח אחר כך לשבור תקרות זכוכית.
