ארבעה זרים, שניים יועצים אסטרטגיים, שניים עיתונאים, ביקרו כאן לאחרונה ופגשו לשיחות רקע את צמרת הממסד הפוליטי והביטחוני. שאלה אחת שהציגו לי הדהימה אותי. "מה", שאלו, "זה נכון שישראל ויתרה על החטופים?" אתם טועים, אמרתי. מאיפה אתם לוקחים את זה? "זה מה שהבנתי בין השורות", השיב אחד. האחרים בחרו בניסוחים דומים. "הבנו שההנחה של קובעי המדיניות שלכם היא שאף אחד נוסף לא ייצא משם חי", אמרו.
אני חושב שהרושם שקיבלתם לא משקף מדיניות, אמרתי. הוא משקף את הפסימיות שאחזה כאן בכולם מאז 7 באוקטובר. הם חלקו איתכם מצב רוח.
אז מה המדיניות, שאלו. מורכבת, השבתי, מזגזגת, מבולבלת. יש לנו בעיה קשה של סדר עדיפויות.
מלחמת עזה - נניח לכל השמות המפונפנים שמנסים להמציא לה עכשיו - נוהלה מיומה הראשון על פי מטרות שלא עלו בקנה אחד עם המציאות. נתניהו הציב כמטרה את השמדת חמאס עד החמאסניק האחרון. בצה"ל הבינו שזאת מטרה שלא ניתן להשיג אותה. היא תחזור אל הצבא ככתב אישום בוועדת החקירה. לכן ניסחו אותה מחדש: לא השמדה ולא חיסול - פירוק יכולות. בעיני הקורא ההבדל אולי נראה זניח, מילה פה, מילה שם. בשטח הוא לא זניח כלל. מאז תחילת המלחמה צה"ל מתמרן בין שתי המטרות. חיסול בכירים, עמדות, מחסני תחמושת ומנהרות מתיישבים עם משימת הפירוק שאימץ צה"ל; הריסת יותר ממחצית המבנים ברצועה והפיכת קרוב לשני מיליון נפש לעקורים מתיישבת עם חלום ההשמדה של נתניהו.
בהתחלה החזרת החטופים לא הוזכרה בכלל כאחת ממטרות המלחמה. שכחו. אחר כך צירפו אותה, ומאז היא עולה ויורדת בסדר החשיבות. בתקשורת יש לה יותר ביטוי מאשר בשטח. הרוח הגבית שנותן הקבינט למאמצים של דדי ברנע וניצן אלון, מנהלי המשא ומתן, תלויה בשיקולים פוליטיים. כרגע התמיכה מלאה: עסקת חטופים נוספת תקל על נתניהו לשווק לציבור את המעבר לשלב התחזוקה במלחמה, בלי הישגים שהוא יכול לנופף בהם.
מלכתחילה נראה היה שיש סתירה בין הצורך בעסקות לשאיפה להשמיד את החמאס: מועמד להשמדה לא נוטה לעשות עסקות. הצבא מצא דרך ליישב את הסתירה: הלחץ הצבאי ירכך את סינוואר. ספק אם זה עבד בדרך לעסקות הקודמות; ספק אם זה עובד היום.
אני יודע שרבים בציבור לא אוהבים ספקות בעיצומה של מלחמה. כשהתותחים יורים צריך לאחד שורות. אבל הם יורים כבר חודשיים וחצי, ואם הדבר תלוי בנתניהו הם יירו עוד שנים. והחטופים עדיין שם, ומצבם הולך ורע. אפילו מבקר המדינה, אישיות רדומה בדרך כלל, מבין שאין מנוס מלבקר.
דרג מדיני שקול יותר היה מציב סולם מטרות בר־השגה: יצירת תנאים להשבת החטופים; פירוק היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס; החזרת תחושת הביטחון לתושבי העוטף וגבול לבנון; שיקום היישובים; יצירת תנאים לכינון שלטון חליפי בעזה.
בסוף השבוע האחרון הכה בנו עודף המשימות בכל הכוח. 14 לוחמים נהרגו בימים שישי ושבת. הם נהרגו בצפון הרצועה שעדיין לא טוהר סופית, במחנות הפליטים במרכז ובשכונות המזרחיות של חאן־יונס. הם נהרגו בהתפוצצות מטענים ובהיתקלויות עם חוליות מחבלים. המחיר כבד, אבל קל יותר לעמוד בו כאשר ברור מה תורמת הפעילות למטרות המלחמה, במה היא מקדמת אותנו לייצוב הגבול ולשיקום החורבן. עוד חוליית חמאס שתחוסל, עוד פיר שיפוצץ, לא ישנו את המציאות ברצועה. הגיע הזמן לחזור לקרקע: לשחרר מילואים, לצמצם כוחות, להילחם על מה שחשוב.
כולם יודעים מה נתניהו מבקש להשיג בהימשכות המלחמה בהיקף הזה. השאלה היא מה רוצה להשיג בני גנץ, מה רוצה להשיג גדי איזנקוט. מלחמה איננה מטרה כשלעצמה: היא אמצעי בדרך למשהו. לאן מובילה הדרך שלהם?