עבר עלינו לילה יחסית בסדר, למרות הקור וחוסר הנוחות. הייתה לנו יריית פתיחה טובה ויצאנו לדרך בכל הכוח. הגיעו אלינו אנשים מכל הארץ. בעיקר הצטרפו בני נוער מהקיבוצים השכנים שלנו במועצה האזורית שער הנגב. התרגשנו במיוחד כשהצטרפו אלינו המון בני נוער מכמה שבטים של תנועת הצופים. הם הגיעו לתמוך ולחזק וזה ממש נתן לנו כוחות.
שלשום בלילה התיישבנו למעגלי שיח עם תכנים מאוד מעניינים. דיברנו על מה זה בית בעוטף עזה, על מה שעבר עלינו ב־7 באוקטובר. החבר'ה שהגיעו משבט הצופים מבית דגן למדו מאיתנו מה זה לחיות בעוטף, עם כל המורכבות, בעיקר עכשיו. הם לא ידעו איך זה לחיות שם, הם לא ידעו בדיוק מה עבר עלינו באותה שבת נוראית. אבל יש משהו מיוחד וקסום כשנוער מדבר עם נוער. זה שיח אחר, מאוד נוגע, מאוד פתוח, מאוד זורם. הרגשתי שממש חידשנו להם על החיים שלנו. הם לא הפסיקו לשאול שאלות ואנחנו לא הפסקנו לספר. למשל על תחושת הביטחון. על איך בסופו של דבר מייצרים תחושת ביטחון במקום כל כך מורכב. האם בכלל יש לנו ביטחון עכשיו, אחרי כל מה שקרה. מה מחכה לנו בעתיד, לאן נחזור ולאיזה בית. הרבה מאוד שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות.
יש גם הרבה מאוד קושי במסע הזה. אבל תמיד כשקשה לי אני חושבת על החטופים, על מה שהם עוברים שם, שזה הרבה יותר קשה. כל הזמן הם בראש שלי. הלכנו בבוץ, ירד גשם חזק, הייתה רוח קרה. הנעליים שלי התמלאו בוץ, התיק שהיה לי כבד מאוד נרטב. זו הייתה התמודדות קשה. אבל ככל שקשה לי יותר, ככה אני יודעת למה אני פה, איך לחטופים קשה הרבה יותר. המטרה נמצאת כל הזמן לנגד עיניי. אולי מבחוץ אנשים חושבים שזה כאילו מגניב וחמוד, כי אנחנו בני נוער ואולי קצת תמימים, אבל אותנו לא מעניין דבר. רק החטופים נמצאים כל הזמן לנגד עינינו. הם בלב שלנו, אנחנו רוצים אותם כאן.
עכשיו אנחנו מקדישים את היום לדמותם של החטופים. מתכנסים לשיח מעגלי בבית חשמונאי, התחנה האחרונה, כדי לדבר עליהם, לספר עליהם. הם בני אדם. המשפחות שלהם מודעות לפעילות שלנו, גם הקהילה. אנחנו כאן כדי לזעוק את זעקתם ואת זעקת הקהילה. המטרה היא שלא ישכחו אותם. לא נפסיק לצעוד ולא נפסיק לעשות עוד פעולות עד שהם יחזרו הביתה.הביא לדפוס: מתן צורי
הביא לדפוס: מתן צורי
