כל הפגנה בהרווארד, כל מאמר ב"ניו־יורק טיימס", כל כתבה ב־CNN, נגד ישראל כמובן, הם לבנה באסון הלא נגמר של המוסלמים בכלל והפלסטינים בפרט. כל יהודי פרוגרסיבי שמפגין נגד ישראל או משמיע עמדה אנטי־ציונית או שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית – הוא גם אויב השלום והפיוס וגם חייל בשירות הגזענות. נכון שברגעים הללו, בזמן המלחמה, בטווח הקצר, תעמולת הביבים הזו מזיקה לישראל. אבל בטווח הארוך מדובר בגול עצמי. גם לפלסטינים ולמוסלמים, וגם לעולם החופשי.
חמאס זוכה לתמיכה של איראן וקטאר. תמיכה באידיאולוגיה. תמיכה במימון. תמיכה בנשק. ועדיין, חמאס לא היה מה שהוא ללא התמיכה מהעולם החופשי. והפלסטינים לא היו מתעקשים על סרבנות לכל יוזמת שלום ופשרה ללא חומת ההגנה שהם זוכים לה מהמדיה ומהאקדמיה. והניפוח של "הנכבה" לא מסייע לפתרון בעיית הפליטים. הוא מנציח אותה. והתופעה של אונר"א מצמיחה עוד שנאה.
הם אויבי הפלסטינים והמוסלמים, משום שהם מספקים הצדקות לאלימות ולטרור. הם הפכו את ה"פלסטיניזם" ליהלום שבכתר האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. נדמה להם שהם עוזרים לפלסטינים. אין טעות גדולה מזו. זה לא חדש. גם בעבר אלה היו אינטלקטואלים מובילים שתמכו בעריצות הסובייטית ובסטלין. גם אז, סטלין לא היה המדוכא שנאבק לשחרור כלשהו אלא העריץ הרצחני שנאבק כדי להשליט על העולם את האימפריאליזם הקומוניסטי המדכא. והיו אינטלקטואלים במערב שתמכו בחומייניזם. מישל פוקו הוא הבולט שבהם. עכשיו אנחנו במופע חוזר וחמור יותר של תמיכה בעריצות וברצחנות. חמאס, כחלק מהג'יהאד, הוא לא המדוכא, אלא ארגון חשוך שנאבק כדי להשליט על העולם את האימפריאליזם האיסלאמיסטי המדכא.
בעשורים האחרונים היו פה ושם הזדמנויות להשגת שלום. היו קולות ערביים ופלסטיניים שתמכו בפשרה היסטורית, של בית לאומי ליהודים לצד בית לאומי לפלסטינים. אבל אלה היו האינטלקטואלים מהשמאל העולמי שעודדו את הסרבנות הפלסטינית. כאשר ג'ון קרי הציג במארס 2014 את טיוטת השלום השנייה, שהעניקה לפלסטינים גם מדינה וגם את ירושלים כעיר בירה – זה היה פיטר ביינרט, מאנשי השמאל היהודי הבולטים ביותר בארה"ב, שפירסם קריאה ל"ליברלים ציונים" להיות מודאגים מהצעת השלום, שלא היה לו מושג על פרטיה, משום שיש חשש שהיא לא מספיק נדיבה לפלסטינים.
אחרים, כמו עומר שאקיר, שהפך לממונה מטעם HRW (משמר זכויות האדם) על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, קרא לפלסטינים להימנע מהדרישה להגדרה עצמית, משום שהדרישה צריכה להיות מדינה אחת. אפשר להמשיך. רשימת הפרופסורים, העיתונאים ו"פעילי זכויות" שתמכו בכל סרבנות פלסטינית, שהעניקו הצדקות ל"התנגדות", כלומר לטרור – תמלא מדף ספרים שלם. זה הבון טון מאוקספורד עד סטנפורד ומה"לה מונד" עד ה"ניו־יורק טיימס".
זה עזר לפלסטינים? להפך. זה הגדיל את התיאבון שלהם. זה חיזק את הסרבנות. וזה בעיקר הנציח את הסכסוך. ייתכן, בהחלט ייתכן, שאם השמאל העולמי היה מאמץ הסדר שכולל הכרה בזכות היהודים להגדרה עצמית, היו הפלסטינים מגלים נכונות קצת יותר גדולה לפשרה. אבל כאשר שני גופי הידע החשובים ביותר, מדיה ואקדמיה, מעניקים הצדקות לסרבנות ולאלימות – אז הסיכוי לפשרה הולך ופוחת. הפלסטינים, בעיקר הם, משלמים את המחיר. גם כאשר הקהילה הבינלאומית, באמצעות הקווארטט והאיחוד האירופי הציעו לחמאס את הנוסחה של "שיקום תמורת פירוז" – הופיעו קריאות אקדמיות שמתרצות את סרבנות חמאס. זו הייתה רק הקדמה להצדקה שהעניקו אנשי אקדמיה ועיתונאים לטבח הגדול ביותר שביצע חמאס ביהודים מאז השואה.
אל נא נשלה את עצמנו. אלה לא רק הווקיסטים, סטודנטים ומרצים, מברקלי, הרווארד וקולומביה. אלה מדינות המערב, כולל הממשל האמריקאי הידידותי, שללא הסיוע שלו בחודשים האחרונים ישראל הייתה נמצאת במקום הרבה יותר עגום. מדינות המערב, בעיקר הן, מעבירות מדי שנה סכומי עתק לאונר"א (1.6 מיליארד דולר בשנת 2022). ממשל ביידן חידש את התמיכה באונר"א, עם כרבע מיליארד דולר מדי שנה. ההון האדיר שהועבר לצאצאי הפליטים, שנה אחרי שנה מאז 1950, היה יכול לממן בניית מגורים לכל משפחה והקמת תשתיות מרהיבות ואזורי תעשייה. אבל לא. הכסף מושקע בהנצחת הפליטות, ובמערכת חינוך שמטפחת את האתוס של שיבה וחיסול מדינת ישראל. ברצועת עזה נמצאת סוכנות אונר"א בשליטה כמעט מלאה של חמאס. לא רק שמדינת ישראל לא עשתה שום מאמץ כדי לשנות כיוון, אלא שהיא עודדה את המשך הסיוע לאונר"א כדי לשמור על שקט ורגיעה. התוצאה התפוצצה לנו בפנים באינתיפאדות. ושוב ב־7 באוקטובר.
בסופו של דבר העולם, החופשי עצמו משלם את המחיר. משום שטיפוח השנאה לישראל מעל דפי העיתונים המובילים ובאוניברסיטאות העילית מעלה את מפלס השנאה לעולם החופשי עצמו. מטיפים מוסלמים בהמבורג, בפריז, בלונדון ובשיקגו מגדלים דור חדש של צעירים טעוני שנאה. וכאשר הם מגיעים לקמפוסים, הם שומעים מהפרופסורים בדיוק את מה ששמעו מהמטיפים. שנאה למערב. שנאה לאמריקה. שנאה לישראל. שנאה ליהודים.
כך לא מקדמים פיוס, פשרה ושלום. כך מקדמים שנאה ואלימות. כך משחררים את המוסלמים בכלל ואת הפלסטינים בפרט מאחריות למצבם. ישראל, בסופו של דבר, מצליחה להגן על עצמה. אבל העולם החופשי? בהתייחס לשטיפת המוח שעוברים עוד ועוד צעירים – אין הרבה מקום לאופטימיות. יום אחד העולם החופשי יתעורר. אבל יש חשש רציני שזה יהיה מאוחר.
