בדיון המיוחד שהתקיים אתמול בכנסת, עשה נתניהו כמיטב יכולתו. הבעיה היא עם יכולתו. ואין לו. אין לראש הממשלה טיפה של יכולת להתנהל מול אנשים שליבם נשבר. אין לו יכולת אנושית מינימלית להרים מבט חומל אל היציע שבו ישבו אנשים שבניהם ובנותיהם כבר 80 יום במנהרות חמאס, ולהגיד משפט שיעורר אמון. משהו שיעיד שיש בו קורטוב של חום. של הזדהות. אפילו את יכולות ההצגה הוא איבד. או ויתר.
אפשר להבין את זעקתם של המשפחות תוך כדי דיון, את הדרישה להחזיר אותם עכשיו, לא בעוד שבוע, להניף שלט עם הכותרת: "ואם זו היתה בתך". כי מה יכול לטלטל יותר כל מי שמתבקש לדמיין שבתו שלו קבורה שם במנהרות, ועוברת התעללות על ידי מפלצות חמאס.
אבל לא נתניהו. הוא מגיע לדיון המיוחד הזה ושום דבר לא יסיט אותו מנאומו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד ולאן הוא רוצה להגיע. ובעניין היכולות שלו, מי אמר שאין לו? הנה, הוא יכול להזמין אליו את שגריר סין ולבקש ממנו להעביר מסר הומניטרי לנשיא סין. הוא יכול לפנות לנשיא רוסיה ולבקש ממנו להתערב עבור החטופים ממוצא רוסי. הוא יכול להיפגש עם נשיאת הצלב האדום, אותו ארגון שניתן לסכם את פועלו למען החטופים במספר אפס, שום כלום, למעט הסדרי הסעה לשבים הביתה. אה, ומה היינו עושים בלי היכולות המדיניות של שרה, "אשתי, רעייתי", במכתבה - הילדותי? המיותר? - לאפיפיור.
מה שנתניהו לא יכול, כפי שזה נראה, זה להחזיר את החטופים. לא כשזה מתנגש לו עם המטרה העיקרית של המלחמה, זאת שהוגדרה בימים הראשונים כמטרה יחידה ורק בהמשך נוספה אליה המטרה של החזרת החטופים. המטרה שהוא חוזר ומבטיח בכל הזדמנות: למוטט, לרסק, לסלק, לפרז ולנקות את עזה מחמאס. ללכת עד הסוף.
ואתמול, לפני אותו דיון בכנסת, שיחק לו מזלו והוא נפגש עם לוחמים. והלוחמים הנהדרים האלה, שליבו של כל אחד במדינה הזאת יוצא אליהם, העבירו מסר שנתניהו הואיל בטובו למסור לנו: זמן. אנחנו צריכים עוד זמן, אנחנו צריכים להמשיך עד הסוף, הם אמרו לו. ומישהו מהמפקדים אפילו אמר: קח כמה זמן שאתה רוצה, קח עוד חודשיים, עד הסוף.
שקוף כמה שנתניהו אהב את התשובה הזאת. אלא שלפי מה שראינו בערב בסרטון מהמפגש הזה, דווקא נראה שנתניהו הוא שאמר את זה ללוחמים. ממש לעס להם את המילים האלה. ובכל מקרה, ה"צורך" שלהם מתמזג להפליא עם הצורך שלו: זמן. גם הוא צריך עוד זמן.
שבועיים וחצי אחרי תחילת המלחמה, לפני שהתחיל התמרון הקרקעי, נכתב כאן תחת הכותרת: "כולם תמורת כולם", על החובה לשחרר קודם כל את כל החטופים תמורת כל העצירים הביטחוניים שאצלנו בבתי הסוהר. בלי משאים ומתנים ארוכים, פשוט להכריז מראש שזאת כוונתנו, וכך לעורר לחץ על משפחות עצורי חמאס שיושבים שנים בכלא הישראלי. זאת הייתה אמורה להיות המחויבות הראשונית שלנו כלפי הציבור שהופקר, אותו ציבור שהמדינה נכשלה בהגנה עליו. אם נכשל בלהחזיר אותם, הרי שהמלחמה הזאת, גם אם תסתיים בהבאת ראשו של סינוואר - תיזכר לדיראון עולם.
איכשהו, משהו קרה בדרך. במקום החובה המוסרית העליונה שצריך לחוש כלפי החטופים, יש ניסיון לראות בהם עול. מכונת הרעל של נתניהו מצליחה היטב גם כאן לעשות את ההפרדה: הלוחמים הגיבורים זה הימין, החטופים ומשפחות החטופים זה השמאל. ונתניהו? בכל נאום שלו הוא מצליח להרחיק את עצמו יותר מהמחדל הכי גדול שיהיה רשום על שמו לעד. מה לו ולזה.
משפחות החטופים היו עשויות אתמול להתרשם שנתניהו ויתר על יקיריהן: הרי אם ממשיכים בכל הכוח במטרה של חיסול חמאס ולא הולכים לעוד ניסיונות של משא ומתן, עצירת האש או ניסיונות לעסקה – מה הסיכוי שנקבל בחזרה את החטופים בזמן הקרוב. ואם לא בזמן הקרוב, מי יודע אם אי פעם.
אני מאמינה שנתניהו היה רוצה להחזיר את החטופים. אבל לא בכל מחיר. לא במחיר עצירת המלחמה. עצירת המלחמה פירושה כל הדברים שנתניהו מנסה להדוף: פרישתם מהממשלה של גנץ ואיזנקוט, ביקורת חריפה מצד הימין הקיצוני עד כדי יציאתו של בן גביר מהממשלה, חזרתה של המחאה עם תגבורת ענקית של המילואימניקים שיחזרו הביתה ובחירות תוך חודשים ספורים.
מספיק לראות את השורות האחרונות של נתניהו אתמול בנאומו בכנסת. "לכם לוחמי צה"ל, ולכם המשפחות הדואבות וקרובי החטופים, אני אומר גם מעל הבמה הזאת: אנחנו לא עוצרים ולא נעצור עד לניצחון, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת". אמרנו רגישות? אמרנו אמפתיה? אז הנה, אם זה לא היה מספיק ברור למשפחות, נתניהו גם נושא תפילה לשלום החטופים: "כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם ויוציא מאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה".
או במילים אחרות: עדיף שתסמכו על אלוהים. כי הוא היחידי שירחם עליהם.
