אנשים עם מוגבלות פיזית הם בלתי נראים בטלוויזיה ובקולנוע. כל מהפכת הייצוג השווה דילגה עליהם. כאדם עם מוגבלות פיזית, כואב לראות סדרות וסרטים שמתפארים ב"גיוון תרבותי" ובסוף להתאכזב מכך שכמובן דילגו על הנכים.
לכן סרט הדוקו "מישהו כמוני" הוא כל־כך חשוב, אלה גלנדינינג הבריטית נולדה עם פגמים במפרקים ובעצמות הירכיים, והיא יוצאת למסע שבו היא מחפשת אנשים עם מוגבלות כמו שלה, אבל לא על זה הסרט באמת – אלא על עולם מלא בדעות קדומות על אנשים כמוה (יש לזה שם – אייבליזם). עולם שנלחם בסטריאוטיפים על מיעוטים אחרים, אבל אין לו בעיה עם התנהגות מפלה כלפי אנשים עם מוגבלות. להפך, הוא מחזק אותם.
אלה לא רק הרופאים שמוצגים בסרט, שמבצעים ניתוחים אורתופדיים שנויים במחלוקת, אלא כל העולם שעסוק בלנסות לתקן נכים במקום לנסות לקבל אותם. גלנדינינג מציינת בסרט בכנות כי המפיקים ביקשו ממנה להראות יותר את בן זוגה "הרגיל" סקוט, כדי להפוך אותו לגיבור הסרט. כלומר, עד שאדם עם מוגבלות מקבל סוף־סוף במה – הוא צריך לחלוק אותה עם אחרים מתוך פחד שהצופים יברחו למקום אחר.
המפיקים של הסרט טעו, הסרט נהדר למרות שכולו מנקודת המבט של גלנדינינג, ואף הוצג בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבלים אחרים. אבל טוב מאוד שהדילמה הזאת הובאה למסך, כמו שהובאו בהרחבה אוסף מזעזע של סרטים בריטיים ישנים שעסקו במוגבלות. באחד מהסרטים נקבע על ילד שנולד ללא גפיים ש"הוא לא יתחתן לעולם וגם לא יעבוד", להפתעתם, הוא דווקא כן התחתן וכן מצא עבודה בסופו של דבר. הבעיה היא שאי־אפשר לומר שמשפט כזה מזעזע לא היה עובר היום. בכל הנוגע לייצוג אנשים עם מוגבלות אנחנו תקועים בשנות ה־60.
גלנדינינג מוכיחה בסרט שלה שלאנשים אין בעיה להגיד דבר ברוח הזו גם בימינו, כמו כאמור הבקשה לצמצם את הנוכחות שלה בסרט לטובת בן זוגה, או הנאום הנלהב של הרופא בעד ניתוח בשביל הסיכוי הקטן לשיפור מצבה, על אף שמדובר בניתוח מסובך במיוחד עם סיכויי הצלחה נמוכים. גם לפני 50 שנה ביצעו באנשים עם מוגבלות ניתוחים מסובכים בלי למצמץ.
אם בבריטניה ובארה"ב אנשים עם מוגבלות סובלים מאפליה כזאת, אפשר להבין שהמצב בישראל לא יותר טוב. סרט כמו "מישהו כמוני" הוא אירוע הרבה יותר נדיר מנחיתת חייזרים. ואם כבר חייזרים, בטוח שאם יעשו בדיקה אז יגלו שגם הם קיבלו ייצוג גדול והולם יותר בעולם התרבות מאשר אנשים עם מוגבלות.
בקטנה
כיף לצפות במהדורה המרכזית של ערוץ 14, תמיד הכל בסדר, צה"ל מנצח בגדול, וחמאס מתמוטט בכל יום מחדש. אתמול הצטרף לכל החגיגה הזאת גם נאום של המגיש שרון גל היישר לחיילים. נאום ארוך במיוחד שגם ראש הממשלה או פוליטיקאי אחר היה חותם עליו בעיניים עצומות. ניסיון נואש לעשות דני קושמרו כדי להיות ויראלי ברשת, רק שיש דברים שפשוט אי־אפשר לחקות גם אם ממש מתאמצים. והיה פה מאמץ כביר עם הרבה מאוד זיעה.
