אחד עשר יום חלפו מאז שנורו למוות בשוגג שלושת החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה. ככל שהפרשה הקשה הזו התבהרה היא הפכה למשקולת כבדה יותר על ליבנו. השלושה עשו הכל נכון, יצאו מגדרם בכל דרך על מנת לצאת מהגיהינום העזתי – בין שובים אכזריים לחיילים שלוחמים בעוצמה והפצצות בלתי פוסקות. דווקא מרחק הנגיעה מסוף טוב הוא זה שהופך את האסון הזה לבלתי נסבל. טרגדיה יוונית בתוך 80 יום שמורכבים מאינספור טרגדיות בסדר גודל אפי.
הפרשה הנוראית הזו הציפה את הכאבים שלנו בעוצמה. איך מתיישבות יחד שתי מטרות המלחמה: שחרור חטופים והמאבק הצבאי בחמאס, עד כמה הוראות הפתיחה באש ברורות לצוותים בשטח בעידן שבו רוחות פופוליסטיות מעודדות לירות בשביל להרוג? איך אפשר להתמודד עם תחבולותיו של האויב בלחימה בלי לסכן את חיילינו? כל שאלה כזו יושבת על שסעים שדיממו פה עוד לפני 7 באוקטובר ומאירה סוגיות מוסריות מהותיות. המלחמה הקשה רק הפכה אותן ליותר מורכבות.
בתוך ההלם והאלם בלטו שניים – אבי, אביו של אלון שמריז, ואיריס, אמו של יותם חיים. גיבורים בעל כורחם. כל אחד מהם נשא את השבר באופן אחר. מהיום הראשון דרשה משפחת שמריז לדעת את מלוא הפרטים. האבא, אבי, הצביע על הכשלים והמחדלים הרבים בפרשה ודרש צדק. הכאב שלו היה בוטה ופעור. הדרישה שלו לתיקון הייתה חד־משמעית. המשפחה מכפר עזה, אחד הקיבוצים ששילמו את המחירים הכבדים ביותר, ראתה באסון קו פרשת מים שמגיע אחרי שורה ארוכה של מחדלים והפקרות מצד המדינה.
משפחת חיים ביטאה קול אחר. האם, איריס, נשאה את התקווה שבנה בחיים ופעלה לשחרורו בטונים שונים מראשי המחאה. אחרי מות בנה היא פנתה לחיילים היורים במסר של פיוס וחמלה. באופן אבסורדי שני הקולות הללו, אישיים כל כך, מובנים כל כך, הפכו ברגע אחד לעוד נשק מחנאי. כאילו לא למדנו כלום, אותם הרגלים רעים שהביאו אותנו אל סיפה של מלחמת אזרחים, התעוררו סביב ההורים השכולים, שאיבדו את ילדיהם באחת מתקריות האש הקשות ביותר בתולדות צה"ל.
איריס ובקשתה לחמלה חובקה בחיבוק דב על ידי נציגי הממשלה והימין. הם רצו שקולה העדין והחשוב יצבע את כל הנרטיב סביב הפרשה, ויסיט את הזרקור מהמחדלים המהותיים שהובילו לחטיפה ואז לירי המיותר. משפחת שמריז אומצה בחיבוק דב אחר – על ידי מובילי המחאה נגד הממשלה. הדרישה לצדק, לתחקיר מעמיק ולהסקת מסקנות הפכו לעוד כלי ניגוח פוליטי. בתוך מציאות רעילה, שבה גיבורי מקלדת תוקפים במילים קשות את משפחות החטופים או את מפקדי צה"ל, שום צדק לא יצמח. שום חמלה לא תשגשג. רק נשחזר בעוצמה גדולה יותר, על מצע מדמם יותר, את השבר הישראלי.
הורים שכולים לא צריכים להפוך לאייקונים. אבל ישראל היא לא מדינה רגילה, והשכול הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס שלה – נאהב את זה או לא. מתוך האובדנים הקשים לאורך השנים צמחה מנהיגות של משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. הרגעים הללו הם תמיד מורכבים ועדינים מאין כמותם וכציבור צריך לנהוג בזהירות יתר במי שאיבדו את כל עולמם. החלוקה המחנאית סביב משפחת שמריז או משפחת חיים היא מכשול נוראי, שגורם לנו לשחזר שוב ושוב את טעויות העבר בעוצמה רבה יותר. אנחנו חייבים את אבא אבי ואת אמא איריס בדיבור אחד: לדרוש תחקיר אמת, ללא משוא פנים, ולפתח חמלה, הקשר והבנה של מורכבות הסיטואציה. רק שני הקולות הללו יחד יכולים לאפשר לנו שיקום ורפואה.
