בשנת 2000, כשבן עטיה (42) היה לוחם צעיר בחטיבת הנח"ל, התנפל עליו מחבל פלסטיני סמוך לרמאללה, דקר אותו בצווארו ופצע אותו אנושות. עטיה איבד דם רב ואף הגיע למצב של מוות קליני. 23 שנים מאוחר יותר, עטיה הוא כעת לוחם בשירות מילואים פעיל, בגדוד 9220 בחטיבת עציוני, בגזרה הצפונית.
עטיה, אב לשניים מרמת־השרון, חזר אל המדים נגד כל הסיכויים. "שנה וחצי אחרי הפציעה שלי, נפל בחומת מגן אחד מחבריי הטובים, והרגשתי צורך לסיים את השירות שלי – חמישה חודשים אחרונים ברמאללה", נזכר אתמול. "בגלל שהיו חסרים לוחמים, ראש אכ"א אישר, אם הרופא יאשר לי לחזור. וזה מה שקרה. מאז אני ממשיך את התרפיה ואת השיקום שלי, שחלק מזה הם גם המילואים".
"לא הייתה לי התלבטות בכלל", אמר אתמול. "ההתנדבות למילואים היא יותר בשבילי. גם אבא שלי נכה צה"ל. הוא היה בגדוד 890, חצה את התעלה ונפצע אחרי יום כיפור. אחי הקטן בעזה וזה מה שאנחנו מכירים – כל עוד נפשנו בנו אנחנו מתייצבים ותורמים".
עטיה מודה שמאז שהוא אב התחושות שונות: "החשש אמנם גדול יותר, אבל השליחות פה היא אחרת. זה לא עוד אימון, קו, או מבצע. אני מבין שאני לא חסין. אני יודע מה יקרה אם אני אפצע אבל זה לא מנהל אותי".
עטיה, כמו דהן וגלבוע, הם חברים בארגון נכי צה"ל, שחלק משיקומם הוא הפעילות במסגרת הארגון ובבתי הלוחם שלו. "בן, שוקי, ומוטי מהווים עבורי באופן אישי ועבור פצועות ופצועי צה"ל מודל לחיקוי וגאווה", אמר עדי שטראוס, יו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל. "התהליך האישי שלהם מלמד את הפצועים החדשים שהחיים ממשיכים אחרי הפציעה".
