"יש פחד, אין ספק. חלק מהטראומה זה שהגוף זוכר את הכאבים, ואני עם פרוטזה בעין אז טווח הראייה שלי מוגבל, בייחוד בלילה. אני צריך למצוא איפה אני יעיל ואיפה אני לא, ואני מוצא את המקום שבו אני יכול לתת את הכי טוב מעצמי".
שוקי גלבוע (38), אב לשישה מקריית־ארבע, תמיד את נתן את הכי טוב מעצמו. ב־2004 הוא התגייס כלוחם בסיירת מטכ"ל, ואחרי כשנה קרע את המינסקוס בשתי ברכיו, ונדרש לניתוחים ולחצי שנה של שיקום.
אבל גלבוע התעקש לחזור להיות לוחם - וחזר לשרת כמדריך ירי. בשנת 2016 היה גלבוע חלק מכיתת הכוננות של קריית־ארבע, שהוקפצה באותו בוקר בעקבות חדירת מחבל ליישוב. גלבוע נכנס לבית ונתקל במחבל שרצח בדם קר את הילדה (13) הלל אריאל ז"ל. הוא התעמת עם המחבל ויחד עם לוחם נוסף חיסל אותו. במהלך הקרב במקום נפצע גלבוע קשה מכדורים בראש ובחזה, דקירות ברגליים, ואף איבד את הראייה באחת מעיניו.
אבל מיד כשפרצה המלחמה הצטרף גלבוע כסמל מחלקה ליחידת ההגנה המרחבית של חטמ"ר יהודה, שמחליפה את הכוח הסדיר שפעל במקום, והוקפץ לגבולות.
"כמה חודשים אחרי הפציעה כבר הגעתי למילואים, אבל רק בשביל לפגוש את החבר'ה" סיפר אתמול. "בשנה האחרונה התחלתי לחזור בצורה יותר רצינית. זה לא פשוט לחזור, אבל אם הייתי יושב בבית הייתי מתחרפן. נכון שיש מורכבויות ושלפעמים זה מציף ומעלה דברים, אבל טיפלתי בעצמי כל השנים, גם דרך ארגון נכי צה"ל. היום אני במקום הרבה יותר טוב. יש לי כלים להתמודד עם זה. אפילו אשתי אמרה לי שהיא לא זוכרת אותי 'חי כל כך'".
