הן היו ארבע שתיכננו לעשות היסטוריה בדרום. בפעם הראשונה, ארבע נשים מעוטף עזה הודיעו על התמודדות בבחירות לרשויות המקומיות, מול ראשי מועצות מכהנים. ביולי האחרון הן התכנסו לתמונה משותפת ב"ידיעות אחרונות": מיכל עוזיהו (46) מעין הבשור, נירה שפק (57) מכפר עזה, אילנית וואהל (51) מניצן ותמר קדם סימן טוב מניר עוז, שלעד תישאר בת 35. בשבת השחורה היא נרצחה בביתה יחד עם בעלה יונתן (ג'וני), בנותיהם ארבל ושחר בנות החמש ועומר בן השנתיים. קרול חמותה נרצחה אף היא. כל עולמן התהפך מאז. "תמר הייתה אישה שיצא לי להכיר אותה עוד כשהתחלתי לעבוד במועצה", מספרת עוזיהו, "היא הייתה אקטיביסטית, יזמת חברתית, הייתה את ההרגשה שהיא כוח טבע. תמר הייתה מאוד חדה ואינטליגנטית, חדורת מוטיבציה".
ארבע המועמדות אמרו במפגש, שנערך ביוזמת "ידיעות אחרונות": "בלי שום קשר להיותנו נשים, שהטובות או הטובים ינצחו - ושהציבור יקבל את הטוב ביותר". כיום וואהל, שפק ועוזיהו נאלצות להמתין לתור שלהן להיכנס לזירה הציבורית, לאחר ששר הפנים דחה את הבחירות בעוטף עזה לתאריך לא ידוע, אבל כזה שיתרחש חמישה חודשים לאחר החזרה לעוטף. מתי זה בדיוק יקרה? מי יודע. אתמול (חמישי) היה אמור להיערך בממשלה דיון מיוחד על מועד הבחירות המקומיות.
מאז 7 באוקטובר הן עסוקות בשיקום הקהילות שלהן. שפק, ניהלה חמ"ל מהממ"ד שלה בקיבוץ כפר עזה והכווינה כוחות באותה שבת וממשיכה להיאבק מאז למען התושבים, מיכל עוזיהו מנהלת את החמ"ל היישובי וגם וואהל מתרוצצת בין מפוני האזור.
ב־7 באוקטובר עוזיהו הייתה בממ"ד עם בעלה והילדים (תאומים בני 17 ונערה בת 19), ולאט־לאט ממדי האסון הלכו והתגלו לנגד עיניה. "בגלל שאני בקבוצת צח"י (צוות חירום יישובי) של המועצה אני רואה את התגלגלות האסון התהומי. כיתת הכוננות שלנו הדפה את המחבלים בגבורה והצליחה להגן על כולנו. אני הצטרפתי להקמת החמ"ל במושב, התחלנו לבדוק את הסטטוס של האנשים ולהתארגן לפנות את התושבים. המדינה לא הייתה באירוע וגם לא הצבא". עוזיהו היא אשפית בגיוס תרומות, והיא מינפה את היכולות שלה לסייע למועצה האזורית אשכול. "המשבר הזה תפס אותנו בתקופה מורכבת. והוא בסימן חוסר אמון בכל. כל יישוב עובד לעצמו, והדאגה מספר אחת היא שהקהילה מתפוררת. מעבר להתעסקות הבודדת בכל יישוב, אנחנו כקהילה צריכים האחד את השני".
2 צפייה בגלריה
יולי '23: מימין: תמר קדם־סימן טוב ז"ל, נירה שפק, מיכל עוזיהו ואילנית וואהל ׀ צילום: גדי קבלו
עוזיהו, מתודית ויסודית, מפנה למחקר על שיקום אזורי אסון אחרים, כמו בפוקושימה. "בכל מחקר של שיקום אזורי אסון מדברים על כמה בקהילה צריכים אחד את השני, וזה לא רק קיבוץ או מושב ספציפי. זו הקהילה של הקהילות. אנחנו צריכים האחד את השני כדי לעבד את המצב ולראות איך חוזרים חזרה. אם לא יהיו פה מנגנוני חיים שיפעלו ביישובים, כמו חינוך, לא יהיה לתושבי הקיבוצים והמושבים לאן לחזור. זה הטיפול בתושבים הוותיקים. מענים של חוסן ואפילו מנגנונים כלכליים, כמו עסקים קטנים ובינוניים שצריכים לחזור לחיים. היום קיבוץ רעים עובר לתל־אביב, ניר עוז עובר לקריית־גת, נירים לבאר־שבע, סופה יתפצל בין רמת־גן לאופקים, ניר יצחק יהיה באילות, בארי יעבור מתישהו לחצרים, היישובים ייטמעו במערכות חינוך מקומיות, חלקם ייטמעו במקומות תעסוקה. אם אנחנו לא נחזיק את התמונה כולה יחד - היא תתפורר".
גם שפק לא מפסיקה להתרוצץ. וכך היא עשתה מאז יצאה מהממ"ד בכפר עזה, לאחר שזיהתה את הגופות של חברי הקיבוץ ואספה את הטלפונים הניידים של החללים, סימן חיים אחרון עבור המשפחות. החיים שלה, כמו אלה של כולן, נעצרו. "חמישה חודשים מיום החזרה ליישובים?" מנסה שפק להבין את ההנחיה לבחירות בעוטף. "האם זה כאשר כפר עזה יחזור? למיקום זמני? עדיין, הקהילות יהיו מפוזרות. עדיין יהיו חיילים מגויסים. 'חמישה חודשים מיום החזרה' יכול להיות שנה או שנתיים. למישהו אכפת ממה שקורה עם המתמודדים? אף אחד לא הזמין את המועמדים לשיחה. מינימום. את מלקטת פיסות מידע, פרטים קטנים. מצד אחד אומרים לך שהם לא מדברים עם מועמדים בלחימה, ומצד שני מקבלים החלטות מבלי לשמוע אותנו. אם אפשר לשים קלפיות בכל מוצב, אפשר גם לשים קלפיות בקהילות המפונים".
לדברי וואהל, שמתמודדת על ראשות מועצת חוף אשקלון, "אם קודם הייתה בנו נחישות לרוץ - עכשיו היא הרבה יותר גדולה. אלה בדיוק הדברים שנאבקנו עליהם. הנחישות והדבקות במטרה. אמרנו בואו נשנה את ההנהגה, וזה רק מקבל משנה תוקף".
כמו כולם גם היא התעוררה בבוקר שמחת תורה לקולות האזעקה והירי. "לא אשכח את התמונה של בעלי עם הטלית בדרך לבית הכנסת. אימצנו זוג צעיר, והבחור רץ עם אקדח ואמר, 'תחזור, תחזור הביתה. זה לא אירוע של תפילה. תסגרו את הדלתות'. כשראיתי את הפנים של בעלי הבנתי שמשהו גדול קורה. ואז הילדים שלי התחילו לצאת. אחד אחרי השני. יש לי שלושה בצבא". יום קודם לכן, היא מספרת, היא ישבה אצל חברים בנתיב העשרה. "הם לא ישנו כל הלילה מהבומים. הם התקשרו לצבא ושאלו מה קורה. והצבא שלח הודעה: אימונים של חמאס. אין הנחיות מיוחדות. לשבת ככה במרפסת איתם ויום למחרת מגיע השחור הזה. זו הייתה טלטלה".
אילנית, אם לשבעה, שומרת שבת. כשהאירוע התחיל להתגלגל, הטלפון הופעל. "קיבלתי טלפון אחרי כמה שעות מחברה בעוטף. שיערתי שאם היא מתקשרת - קרה משהו, והיא סיפרה לי על אופיר. אני מרגישה שיש לי חוב אליו". וואהל הייתה חלק מפרלמנט שהיה נפגש בקיבוץ ניר עם, בו היו משוחחים על חקלאות ועל התיישבות כפרית. "דיברנו על מנהיגות ועל הקיבוצים. ולאופיר הייתה הנהגה נשית. כנשים, אנחנו פחות מנווטות לפי האגו, וכך היה אופיר. אנחנו יורדות לרזולוציות ויש בנו חמלה כשצריך. אחרי שהצטלמנו לעיתון אמרתי לאופיר: אתה היית צריך לעמוד איתנו! הוא היה אדם גדול והדביק אותי בתפיסות האידיאולוגיות שלו".
וואהל, עוזיהו ושפק תמימות דעים בנוגע לבחירות - הדחייה למועד לא ידוע היא בעיה. "צריך לנקוב בתאריך מוסכם לבחירות. התפקיד והאחריות שלנו כמתמודדות זה לדאוג שהמרחב הכפרי החקלאי יישמר. צריך להתייחס לעוטף עזה כחוסן של מדינת ישראל. התושבים רוצים עכשיו להחליט מי יעזור בשיקום שלהם, ועכשיו מתחיל השיקום האמיתי".
ilanatarbut@gmail.com
