הצטרפו אלינו המון אנשים, וזה פשוט כיף לראות את התמיכה והאהבה. נוצרה לנו, בני נוער מכל הגילים, הזדמנות לאחד כוחות למען מטרה ראשונה במעלה – החזרת החטופים. מכל הגילים צועדים איתנו וזה מטורף. עצרנו לארוחת צהריים בלטרון. צעדנו 19 ק"מ וזה היה ממש קשה, אבל אף אחד לא התלונן. כולם סוחבים וסוחבים ולא מוותרים.
הגיעו אלינו בני נוער ממזכרת בתיה, מבתי ספר, מכל מיני שבטים של צופים. הם מקסימים. ויתרו על יום לימודים כדי להצטרף אלינו לצעדה. זה פשוט מרומם אותנו. הם לומדים עלינו ואנחנו עליהם. מעגלי השיח בכל ערב מאוד משמעותיים. האנשים שמצטרפים לשיח הם לרוב לא מאזור העוטף, ולא ממש מבינים את הסיפור שלנו ומה עבר עלינו ב־7 באוקטובר. עבורם זה ממש חדשות, המציאות ישר לפנים. כל פרט שאנחנו מספרים מאוד חזק עבורם. מעבר לזה שהם שואלים שאלות הם בעיקר נותנים לנו לשתף אותם בתחושות שלנו. מאוד חשוב לנו לדעת שיש מאחורינו כזה גב תומך. אנחנו גם מרגישים שכל הארץ מאחורינו.
אבל למרות הכל, זה לא מספיק. אנחנו רוצים כמה שיותר צועדים, בעיקר בני נוער, אז זאת קריאה לכולם – הצטרפו אלינו. הצעדה הזאת היא מעבר לקריאה לשחרור החטופים, היא באה לאחד את השורות. להכיר בני נוער אחרים, להיות חלק ממשהו משמעותי. אני גאה בנוער כפר עזה שהצלחנו להרים צעדה כזאת בתוך שבוע, וזה רק תחילת העשייה. אנחנו מחכים ליזום עוד ועוד פעילויות.
המורל שלנו גבוה, גבוה מאוד. יש לנו מגפונים, אנחנו זועקים את כאבם של החטופים לאורך כל הדרך. זאת סיטואציה הזויה שנקלענו אליה כנערים. פתאום באמצע החיים חוטפים לנו אנשים מהקהילה. לכן כולנו חייבים להיאבק. חמישה חברים מהקהילה לנו יושבים בשבי של חמאס. מי יזעק את זעקתם אם לא אנחנו? אני חושבת שעושים מאמצים לשחרר אותם, אבל לא מספיק. אני בטוחה שאם בני הנוער יצטרפו לצעדה, ויגיעו מכל הארץ, משהו יתחיל לזוז. אנחנו רוצים את החטופים כאן איתנו, בבית.
כמובן שהמאבק שלנו הוא לא רק עבור החטופים מכפר עזה, אלא עבור כולם. אנחנו לא מפסיקים לצעוד כל הדרך לירושלים. מחר נסיים את הצעדה ונקיים עצרת גדולה, שאליה אנחנו מצפים שיגיעו מכל רחבי הארץ, צעירים ומבוגרים כאחד. אנחנו נשפיע, זה ברור. אם לא על הממשלה, אז על בני הנוער של ישראל. יחד נביא לשחרורם.
