אתמול בבוקר קמתי שוב לידיעת "הותר לפרסום". שוב נעתקה הנשימה, והכאב היה קשה מנשוא.
ובין השמות של שלושת לוחמי גבעתי, שמו של סגן ירון אליעזר צ'יטיז מרעננה. ואני נדרכת משם משפחתו, והמתח אוחז בי. זה שם המשפחה של הרב דורון, המחנך של בתי ליאב, תלמידת כיתה ח'. מיד מגיעה גם ההודעה מבית הספר, שאכן, זהו אחיו הצעיר של הרב דורון. עצב עטף את התלמידים והכיתה, את ההורים והצוות. הם אולי לא המעגל הראשון, אבל הם מעגל נוסף של לב שבור.
זאת מדינת ישראל. ילדים צעירים בימי הנעורים, שקוברים את אחיו הצעיר של המחנך שלהם. ילדים שאוהבים את המחנך שלהם בכל ליבם ובמקום לפגוש בו בשיעור חינוך ובאספת הורים פוגשים בו בבית הקברות. ילדים שהרב דורון, מלח הארץ הזו, שיתף בדאגות לאחיו הצעיר, וסיפר להם כמה הוא אוהב אותו וכמה הוא חרד. מחנך שסיפר להם על הדאגה לתלמידים שלו והתפילות שהוא נושא שישובו הביתה בשלום, מחנך שמדבר איתם ערכים ומלמד את התנ"ך באופן שורשי. עכשיו, הם ילמדו איתו את משמעות האובדן, הכאב, השכול והבכי.
המלחמה הזו נטלה מבני הדור הזה את תמימות הנעורים אבל הציפה את העוצמות שלהם, את היכולת שלהם להתגבר, ובאמונה שלמה להאמין, כי אין לנו מדינה אחרת ועליהם מוטלת האחריות לחיזוק הרוח הפנימית ולהמשך חיינו כאן. "אמא, הלוואי שנהיה ראויים לאחיו הצעיר של הרב דורון", אמרה לי ליאב. התפללתי יחד איתה וידעתי שהיא וחבריה לכיתה קיבלו מהרב דורון עומק, דעת וכלים, ושיחד איתו ימשיכו לאהוב ולתת - פשוט מפני שאין לנו אפשרות אחרת.
