"ארץ נהדרת" לא נפתחה שלשום במערכון ובטח לא במערכון נוקב, אלא בטקס היטהרות. הגיבור שלו, המילואימניק המתרענן (אודי כגן), הוא בעצם הבבואה הקרבית של איל קיציס, בשבתו כמגיש המהדורה: גורם שפוי במציאות שאיבדה את שפיותה. קיציס עושה זאת בין פוליטיקאים ואילו המילואימניק עדיין שקוע ברעשים ובריחות של המלחמה בעזה ומסביבו בני ובנות המשפחה מתכסחים. הוא רצה להרגיש בבית אבל הבית לא רואה אותו: לא את העייפות הפיזית, לא את ההתשה הנפשית, לא את הפוסט־טראומה.
את תפקידה של התקשורת בליבוי היצרים ייצגה הדמות של אילה חסון, שהרוויחה את הביקורת ביושר שאין לתוכנית שלה. אבל מבחינת הרבה מאוד ישראלים וישראליות, במקומה היו יכולים להופיע החיקויים של ראש הממשלה, שרת התחבורה והשר לענייני כולכם־על־החנמאל־שלי, איתמר בן גביר, שהפציעו פחות או יותר ברגע שנגמר המערכון. ובהנחה ש"ארץ נהדרת" לא סובלת מבעיית זיכרון חמורה לטווח קצר, המשמעות היא שאפשר להפריד: להזדהות עם המילואימניק ולהיכנס בממשלה. לזעוק "אחדות" ואז להצביע על אשמים.
אולם האמת היא שאי־אפשר. זה לא עובד ככה. למעשה, גם במערכון עצמו זה היה ברור, ולא רק מההיתלות דווקא בחסון: דמות ה"ימין" היא של אלי פיניש (כנראה שרועי בר־נתן לא היה פנוי), עיניו בוערות מאש ופיו מלא בקונספירציות. הוא גם זה שחודר למרחב האישי של הלוחם ודופק לו צ'פחה בהמית רגע לפני הביס מהאוכל שכל כך חיכה לו. ה"שמאל", כצפוי, הוא מקסימום עלמה זק בתפקיד היאכנע, ולא מרחב שבו יש גם כאלה שהאשימו השבוע תת־אלוף בחיסול ישראלים בגלל שהוא מהציונות הדתית והם מהקיבוץ. כלומר אפילו במערכון שצועק "איך לא למדנו כלום", גם "ארץ נהדרת" מוכיחה שהיא יותר המשפחה מאשר המילואימניק.
זאת זכותה, כמובן. למעשה, סאטירה אמיצה זה לשאול: האם בכלל היה ריאלי לצפות לתרחיש אחר, לאור השנה האחרונה ובעצם העשור האחרון? הרי ממילא ניתן להתנפל על הלוחמים בחיבוקים ובנשיקות ואז להמשיך עסקים כרגיל ברשתות, איפה שכל אחד מתבצר בפיד שלו ומזריק עוד ועוד מנות של רעל. אם "ארץ נהדרת" לא הייתה מתעקשת למחות על אטימות אלא על צביעות, זה לפחות היה קצת יותר אמין.
אבל "ארץ נהדרת" לא שם. משבוע לשבוע היא נקרעת בין חדוות הקונצנזוס לעמדות ביקורתיות בזמן מלחמה, והתוצאה היא לא רק סרטוני ה"הסברה" המעיקים אלא סחרחורת עקב ריקוד יתר בין חתונות ומערכון שאומנם נגע בעצב רגיש אבל כולו סתירה אחת גדולה. אולי לא רק המילואימניק זקוק להתרעננות.
בקטנה
תמונתו העדכנית של מוחמד דף הוצגה אמש בחדשות קשת כ"חשיפה" ואף כ"תיעוד חדש ובלעדי". "חדי העין יוכלו לראות שהוא בלי עין", ניסה ניר דבורי את כוחו בהומור והוכיח שעדיף שיישאר בתחום המחמאות לצה"ל. ובכן, חדי העין גם יכלו לראות שהתמונה מצאה את דרכה מהר מאוד גם ליתר כלי התקשורת, כך שאולי עדיף לשמור את הטייטלים המפוצצים היכן שהם ראויים (למשל, הפרסום הדרמטי של עמית סגל על טיוטת החלטת בג"ץ בעניין ביטול עילת הסבירות), ובעיקר לייחל ליום שבו התחרות תהיה מי יפרסם ראשון שהארכי־מחבל הזה כבר לא זקוק יותר גם לעינו השנייה.
