מטורף. מרגש ברמות. אלה התחושות שלי אחרי שסיימנו חמישה ימים של צעדה. התחלנו בערך מאה איש וסיימנו אלפים. הגענו לירושלים כשכל כפר עזה מקדימה, עלינו על הבמה והתחלנו לבכות. אמרנו לעצמנו, "וואו, אנחנו עשינו את זה. בזכותנו הם פה". אני מקווה שהצלחנו להשפיע ולהזיז משהו.
היה רגע אחד שזכור לי במיוחד. בדרך כלל מי שהצטרף הגיע בחבורות, דרך בית הספר או תנועת נוער. ערב אחד, שאלתי את כולם במעגל שיח מאיפה הם הגיעו. אחד המשתתפים ענה: "הגעתי לבד באוטובוסים". הוא סיפר שהחברים שלו מהעיר מנותקים ולא מדברים על המצב. הוא אמר: "הייתי חייב לבוא לפה כדי לראות את זה בעיניים שלי ולהבין קצת יותר".
הגענו גם לתת קול לחטופים. יש כאלה שאין להם משפחות שיצעקו בשבילם. או שהמשפחה שלהם חטופה איתם, או שהם לא יכולים לצאת החוצה, להפגין ולעשות רעש. באנו כדי להגיד שם־שם של כל חטוף ולתת ניצוץ קטן של תקווה לאמא שיושבת בבית.
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים משהו "מוגזם" כדי לקדם משהו שאנחנו מאמינים בו, וזאת גם לא תהיה הפעם האחרונה. כן, אני מבינה שיש אנשים ששומעים שבני נוער בגילי 18-15 עשו את כל זה, והם בהלם. ההליכה הייתה מאוד קשה, אבל מכוניות צפרו ותמכו בנו וזה היה מרגש. לא עשינו את זה בתור "טיול כיפי", אלא כי יש לנו חטופים בעזה ואנחנו רוצים להחזיר אותם וזה מה שנעשה כרגע. לא נוותר ואין שום תירוץ. ואחרי שראו שאנחנו יכולים לעשות דבר כזה, אני מקווה שיבינו שאנחנו לא סתם "דור הטלפונים". אני רוצה להגיד לכל המשפחות: אנחנו איתכן, בשבילכן. כל זה היה כדי שתראו שיש לכן גב מאיתנו.
הביא לדפוס: רוני גרין שאולוב