ישראל מפעילה בעזה את המאמץ הצבאי ועושה זאת היטב. הבעיה היא שקשה לנצח במציאות המורכבת של עזה רק בעזרת טנקים ומטוסים. בפועל ישנם עוד שלושה מאמצים שאותם איננו מפעילים כמעט כלל.
כדי להבין כהלכה מה נכון לעשות יש להבין את "הסיפור". ובכן, ובניגוד לתיאור הרווח, אנחנו לא נלחמים נגד ארגון חמאס אלא נגד מדינת עזה. הדבר הראשון שיש לעשות הוא למנוע הכנסת דלק לעזה. ישראל היא כנראה המדינה היחידה בהיסטוריה אשר ביד אחת נלחמת באויב וביד השנייה מספקת לו אנרגיה, דבר שמאפשר לו להאריך את משך הלחימה.
הדבר השני שאיננו עושים הוא מהלך מדיני. יותר גרוע, אנחנו מתעקשים שלא לקיים שום דיאלוג מדיני בנוגע ל"יום שאחרי", וללא שום היגיון. צריך להבין כי "היום שאחרי" המלחמה ולפני כל אפשרות בעוד שנים לדבר על הסדר קבע כלשהו יהיה תקופת מעבר. ובמקום להתעמת עם ארה"ב על עצם קיום הדיון ובמקום להצטייר בכל העולם בתור סרבן טיפש, נכון שישראל תאמר את שלושת המשפטים הבאים:
א. ביום שאחרי חמאס לא ישלוט בעזה וגם אנחנו לא. כל אפשרות אחרת ניתנת לדיון.
ב. מבחינת ישראל המשוואה צריכה להיות שיקום של עזה תמורת פירוז. ופירוז משמעותו השמדת כל הנשק הכבד, השמדת המנהרות ומניעת כל הברחות נשק בעתיד. כל גורם או כל קבוצה של גורמים שחושבים כי יהיה ביכולתם לעשות זאת - מוזמנים לשוחח איתנו ולשכנע כי יידעו לעשות זאת.
ג. לישראל אין אינטרס בשיקום עזה. אינטרס לאומי הוא בהגדרה משהו כה חשוב עד כי נסכים לשלם מחיר כדי להשיגו. שיקום עזה איננו אינטרס ישראלי, אבל נשמח לשתף פעולה עם כל גורם ערבי או בינלאומי ששיקום עזה הוא כן האינטרס שלו.
עמדה מדינית כזו לא רק שתעזור לנו מול הקהילה הבינלאומית, אלא עשויה גם להתחיל ולייצר מומנטום פנימי בתוך עזה. כיום, בהיעדר נכונות ישראלית כזו, מבינים תושבי עזה כי ישנן רק שתי אפשרויות: שלטון חמאס או כיבוש ישראלי, ומטבע הדברים הם מעדיפים את חמאס בתור הרע במיעוטו.
הדבר השלישי שאיננו עושים הוא הפעלת טכניקת המצור על אזורים מסוימים. כך למשל, כבר לפני ששה שבועות סיימנו לכתר את צפון הרצועה. בהיעדר שימוש בטכניקה כזו נכנסנו לטיהור ולחימה קשה בשכונות כמו ג'באליה ושג'עייה. מצור איננו רק דרך יעילה שחוסכת כוח, אלא דרך לגמרי מותרת לפי דיני המלחמה. יותר מכך, מותר להפעיל מצור כדי להרעיב למוות את האויב, ובתנאי שנותנים מענה כלשהו לאוכלוסייה האזרחית. המענה המספק הוא לאפשר מסדרונות הומניטריים להוצאת האוכלוסייה האזרחית משטח זה. לחלופין ניתן להסתפק במאמץ כן ואמיתי להגיע להסכם עם הצד השני בדבר פתרון כלשהו לאזרחים. בכל דרך אסור לאפשר הכנסת אספקה לשטח הצפוני.
נכון להיום ישראל צריכה ויכולה לייצר מצור מלא על צפון הרצועה על בסיס השליטה הישראלית על נחל עזה וכך ליצור בפועל שליטה מלאה על כ־35 אחוז משטח הרצועה, שתחסוך שהייה יקרה של כוחות רבים בתוך שטח זה.
האסטרטגיה הנכונה הינה אפוא שילוב של ארבעה מאמצים, וכפי שמנוע שפועל רק עם בוכנה אחת מתוך ארבע, כך אסור שנסתפק בזרוע הצבאית.
