מכבי נתניה נמצאת כמה שנים בתוך לופ. "המעגל עם אייל סגל" הוא גרסת הכדורגל לתוכנית המיתולוגית עם דן שילון. זה תמיד נראה אותו דבר: פתיחה חלשה עם מאמן מבטיח, שמוחלף במאמן מבטיח אחר. המאמן החדש מביא כמה ניצחונות מרשימים, נחלש בהמשך ומוחלף במישהו אחר, שעושה בערך אותו דבר. המשותף לכולם: סוחטים השוואות לברק בכר בזכות הכדורגל ההתקפי, הפעם נתניה הגיעה הכי קרוב לבכר עם עוזרו בשנים האחרונות, גיא צרפתי.
הליגה חייבת קבוצה כמו מכבי נתניה. קבוצה עם קהל גדול, היסטוריה מפוארת, שבעולם נורמלי הייתה זוכה פה ושם באליפות. אבל עקב חוסר השוויון המובנה בכדורגל הישראלי (כמו בעולם), נתניה צריכה להמציא את עצמה מחדש בכל שנה. לא חסרים לה אמצעים, אבל היא לעולם לא תוכל להיאבק במכבי חיפה ובמכבי ת"א בלי בעלים שמכניס הרבה מאוד כסף. רן קוז'וך לא שילם את המחיר בגלל פתיחת העונה הלא טובה, אלא בגלל שלנתניה אין בעלים כל יכול כמו מיץ' גולדהאר ויעקב שחר. מכבי ת"א ומכבי חיפה יכולות להביא כל שחקן שהן רוצות, אצל נתניה ואחרות זה יותר מסובך.
תראו את ריינה, הלהיט של הליגה שעכשיו חזרה לדשדש ולגרד פה ושם ניצחונות. הכדורגל אוהב לדבר על שוויון, אבל אין ענף שבו חוסר השוויון גדול יותר מהכדורגל. בלי כסף אתה אפילו לא יכול לפנטז על אליפות. הרי אי־אפשר לומר שנתניה לא מתנהלת בצורה טובה, יש לה מנהל מקצועי, היא מגדלת כישרונות, מנסה לקנות בזול ולעשות אקזיטים. הכל לפי הספר. ובכל זאת, יש חומה שהיא פשוט לא יכולה לעבור וזה לא משנה מה היא תעשה.
מנהלי הכדורגל הישראלי צריכים לעשות את מה שכל מאמן צריך לעשות: לחזק את האמצע. עם כל הכבוד למכבי ת"א ולמכבי חיפה, ליגה שבה רק שתי קבוצות יכולות לזכות באליפות היא ליגה לא מעניינת. הבעיה היא לא רק של נתניה, היא גם של בית"ר ירושלים והפועל ת"א. צריך לעשות הכל כדי שלא יהיה כאן דואופול.
