האירוניה.
היא ניצבת לה באיזו תצפית, כתף אל כתף עם מחבל חיזבאללה, מוכנה לשגר נ"ט כשתזדמן לה השנייה.
והיא נדרכת בדיוק כששלומי, הלולן ממושב דוב"ב, נושא מונולוג שובר לב בפני העיתונאי כרמל לוצאטי מחדשות 13. כזה שמערבב, ככה טוב, ציונות עם תרנגולות עם זעקה. "נישאר פה על אפם ועל חמתם... אנחנו המגן האנושי של דרום לבנון", הלולן מצהיר ואז מתאר את הירי הבלתי פוסק של חיזבאללה, "אנחנו צריכים לעשות סוף לזה. אנחנו זה מדינת ישראל".
ואז, על המילה "ישראל", האירוניה מבינה: הגיעה שעתה. מכוונת, בום, יורה. שלומי, לוצאטי והצלם רצים. חטפנו אותה, צועקים. המצלמה מתעדת, בלי פוקוס, רגעים בלתי אפשריים. "לכו החוצה", "לכו לצד השני", "אל תזוזו", "יהיה עוד", מתרוצצים.
אז זו הייתה תמצית הדרמה של לוצאטי ב"זמן שישי", מהדורת שישי של חדשות 13, במסגרת כתבת מסע שעשה בין היישובים שהפכו לרצועת ביטחון בגבול הצפון, ובעיקר בין כוונות הנ"ט של חיזבאללה.
זו הייתה כתבה שמראשיתה ועד סופה דיברה והתהדרה בסיכונים שבעצם עשייתה; בתוך ימים שבהם אמצעי התקשרות מנפנפים במי מגיע יותר רחוק, מי מעז יותר למען הצופים.
"כמה מסוכן פה?" לוצאטי שואל את אחד המרואיינים. "מסוכן מאוד, הנה הם פה", המרואיין שלו מורה לכיוון מסוים, אל סבך עצים. "היישוב מרגליות", מספר לוצאטי ברגע אחר, "הוא המטווח ביותר על ידי חיזבאללה" - והנה הוא בדרך לשם. או נוסע בריינג'ר על כביש שנצפה מהצד הלבנוני. "יש 12 שניות לפני שטיל קורנט ננעל עליך", אומרים לו.
ועדיין, לוצאטי, עיתונאי ותיק שנקלע לאש חיזבאללה, לא ניסה להעצים את דרמת הירי, כמו שעיתונאים אחרים - עזבו שמות, עזבו ערוצים - שעיקר התמחותם בדרמות, ובהצבת העיתונאי במרכז, היו עושים.
"אתה קצת רועד", שלומי הלולן אומר לו אחרי הנ"ט. "צריך קצת לנשום, לא רועד", לוצטאי משיב בטון די שקט, "עפתי מה'זה' לתוך תרנגולת".
ותכף, כדי להבין את משמעות האירוע, ואת משמעות ה"זה", ועד כמה המציאות על הגבול בלתי אפשרית, הוא יישב מול לולן אחרי שיבכה.
צריך לומר משהו. אלה ימים שבהם עיתונאים מוצאים עצמם בחזית. גם בחזית הנפשית, מול אין־ספור אסונות, זוועות, עדויות, מראות; בסיכון לטראומה משנית מול טרגדיות לא מסוננות, וגם בקו הראשון הפיזי, כמו לוצאטי. בתוך המציאות הזו, המשימה, בנוסף לזו העיתונאית, צריכה להיות גם שמירה על הנפש והגוף, וזו משימה שבה נשאל קודם מה ההצדקה הציבורית.
למסע של לוצאטי לאורך גבולות חלקי המדינה הנטושה, באזור ההפקר של הנ"טים הייתה הצדקה ציבורית, ברור; זאת לעומת משימות אחרות בעומקם של גימיקים וקוריוזים למיניהם.
יכולנו לראות בעיניים, מזווית הנ"ט, ומהזווית של לוצאטי הנמלט מנ"ט, איך מציאות הפקר נראית, ואיפה בדיוק עובר הגבול - לא רק הפיזי - אלא הגבול של מה שהמדינה מסכימה לו, המדינה שמיהרה להרחיק אזרחים מהבתים.
עכשיו, על המשמרת, יש חיילים ולולנים ועיתונאים. אה, ואירוניה. עומדת, חמושה, דרוכה, לרגע שבו לולן מיואש יקרא בשמה של המדינה.
