השפה הצבאית הייתה תמיד פס הייצור הדינמי ביותר בהיפראקטיביות של העברית. רשות עצמאית בהוויה הלשונית הישראלית. וזה כמה שנים, מסיבה לא לגמרי ברורה, עברו בצה"ל להשתמש במונח "ניצחון" במקום "הכרעה". שימוש שזלג מהצבא לפוליטיקה והפך נחלת הכלל. המושג הכרעה, כך נדמה, נזנח כמעט לחלוטין.
הדינמיקה בלשון הצבאית היא ברובה התפתחות טבעית. טכנולוגיות ואמצעי לחימה, שמתווספים כל הזמן, מחייבים טיפול לשוני במגוון הגדל של פריטים ושימושים. אולם שינוי של מושגי יסוד תורתיים בחשיבה הצבאית, כמו החלפה של הכרעה בניצחון, דורש הסבר והנמקה. לדוגמה, המונח "חתירה למגע" שנכנס לשימוש במקום "הסתערות". ההסתערות - מרכיב מכונן עתיק יומין בהיסטוריה של צבאות יבשה - משמעה סגירה מהירה של הטווח לאויב כדי לפרוץ את הגנותיו ולהשמידו מקרוב. זה קרב התנועה של צה"ל. המפתח להישגינו בכל מלחמות ישראל עד לבנון השנייה, פחות או יותר, שם נחשפו במלואן מגבלות צה”ל מול העיור המסיבי של שדה הקרב והנשק המונחה המדויק. אך שם גם הבשילו היסודות ללחימה הנוכחית ברשת ולמסגרות הלחימה המבוזרות והמשולבות. התוצאה היא הלחימה הרב־ממדית של צה"ל היום: קרב תנועה מסוג חדש, מותאם ללחימה אורבנית. תמציתו בתנועה מדודה ליצירת מגע עם האויב, שלאחריה מכת אש מדויקת במשולב, מהאוויר, היבשה או הים. סגירת הטווח היא יותר המהלך המשלים של הפעולה, לא הפותח. במובן זה, חתירה למגע הוא אכן ביטוי מדויק הרבה יותר מהסתערות - למרות שספק גדול אם מי שטבע אותו נזקק לניתוח הסמנטי הזה. השפה, באנלוגיה פיזיקלית, היא חיישן שמגיב לכל תנודה במציאות. והחתירה למגע הפכה ללא מאמץ לשם פעולה תקני בכל ספקטרום העימותים האלימים.
אבל ניצחון במקום הכרעה? על איזה שינוי זה מגיב? מדוע שימוש בניצחון נכון יותר? הרי לשניהם אותה הוראה. הכרעה היא מושג צבאי, צר יותר באופיו, מהדהד כריעת ברך של אויב מובס, על הקרקע, לרגלי המנצח. הוא מעלה תמונת כניעה של יריב יותר מתחושת ניצחון עליו. אלא שצבאות לא עוסקים בדימויים, ולכן הכרעה מנוסחת כ"שלילת יכולותיו ורצונו של היריב להמשיך להילחם". לא מיטוט, לא ריסוק, לא השמדה. שום ביטוי שדורש תרגום למונחי עשייה, כמו ניצחון, למשל.
ברקע יש משהו נוסף. תחושה שמפקדים נתנו לה ביטוי מפורש במשך שנים. הצבא הבין את משימתו כמתמצת בהשגת הכרעה צבאית כתנאי הכרחי ומספיק לניצחון מדיני - שאותו השאיר למדינאים. כך נתפסת מטריצת הסמכות והאחריות, גם היום.
השאלה היא, על כן: האם צמצום השימוש במונח הכרעה איננו נובע, בעקיפין, מצל של פקפוק בצבא מעצם יכולתו להשיג הכרעה צבאית, כהגדרתה, בתרחישים התובעניים של עימות רב־זירתי? ולו רק בפרמטר של "שלילת רצונו" של היריב להמשיך להילחם, שכן על זה כבר 75 שנה איש איננו יכול להתחייב. אבל גם על הפרמטר הנוסף, "שלילת יכולותיו", לא ברור כמה באמת אפשר להתחייב היום.
כשבמקום הכרעה מדברים על ניצחון, הפרמטרים פחות חשובים. הכל גמיש יותר. חשובה תרועת החצוצרה של ה"יחד ננצח". וזה מתקשר כמובן לעולם המדיה הרעב לכותרות, לפוליטיקאים המייצרים אותן ולציבור שמנסה להחזיק ראש מעל המים. בקקופוניה של הצהרות נחושות מזרות אימה, וזעקות השבר בלוויות ובעצרות למען החטופים, האוזן מאבדת את היכולת להבחין בניואנסים.
אבל ההבדל כאן חשוב ומהותי. כשהצבא מתרגם את הדירקטיבה שקיבל ל"שלילת יכולתו הצבאית והשלטונית של חמאס", הוא מתחייב להכרעה - גם כשראשיו קוראים לזה ניצחון. בישראל שאחרי 7 באוקטובר לניצחון יש משמעות אחת בלבד - והיא המעבר של אחרוני שבויינו, נשים וגברים, במעברים, בחזרה ארצה.
לכן הכרעה וניצחון במלחמה הזו אינן מילים נרדפות. זו איננה סמנטיקה ריקה. כלואים בעזה אנשים שחוט חייהם הדק תלוי כל כולו על הבדל בין השתיים. ככל שזה בידינו, הניצחון של שחרור החטופים, גם ללא הכרעה מיידית, חשוב אלף מונים יותר מהכרעה צבאית בלעדיהם. ניצחון כזה הוא תחילתה של התאוששות, בלי לוותר על הכרעה בהמשך. הכרעה כזו תהיה תהום של טרגדיה ששום הישג עתידי לא יכסה.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל "רפאל"
