בשבת האחרונה פורסם ב"ניו יורק טיימס" תחקיר מטלטל, תחת הכותרת "איפה היה צה"ל כשחמאס תקף?", שחשף כי לצבא כלל לא הייתה תוכנית להתמודדות עם פלישת מחבלים המונית. הסיטואציה הייתה כה הזויה, שחיפוש המטרות נעשה באמצעות רשתות חברתיות וטלגרם. "הצבא לא מכין את עצמו לדברים שהוא חושב שהם בלתי אפשריים", אומר שם אלוף (במיל') יעקב עמידרור, מבכירי הביטחוניסטים בדור האחרון. המסקנה, אם כן, היא לא רק שצה"ל "נשבה בקונספציה", כמאמר הקלישאה הטחונה, אלא שהוא גם לא מסוגל להתחשב בסיכוי כלשהו לאפשרות שהיא תתנפץ.
מעבר למפגש הקבוע עם כלי תקשורת שלא מתחשבים בדובר צה״ל ולא פוחדים מפגיעה במורל, מקוממת במיוחד התגובה הקבועה של צה"ל לפרסומים כגון אלה של הטיימס: "הצבא כרגע ממוקד בחיסול האיום של ארגון הטרור חמאס. שאלות כגון אלה ייבדקו בשלב מאוחר יותר". אלא שהמלחמה הולכת ומתקרבת ליומה ה־100. סביר להניח שהיא תימשך במתכונת הנוכחית עוד כמה שבועות, אבל גם את זה אין לדעת, משום שצה"ל (שוב) הופתע מהיקף אימפריית המנהרות של חמאס, ואין לו פתרון דרמטי לנושא. גם לא ברור כיצד תתגלגל המערכה בצפון, שם הוקמה "רצועת ביטחון" בשטח ישראל, עם יישובים שנהרסו ותושבים ותושבות שלא יודעים מתי יחזרו לבתיהם.
כלומר, בהינתן שאותו "שלב מאוחר יותר" לא נראה באופק, כל דחייה נוספת בעריכת התחקירים והצגתם לציבור פירושה מעילה באמון שלו. בצבא כנראה לא מבינים, למשל, עד כמה סוגיית הפגזת הבית של פסי כהן ז"ל בקיבוץ בארי, שעל פי הטענות הוביל למותם של 12 ישראלים וישראליות ב־7 באוקטובר, נכנסת מתחת לעור של אגפים רבים באוכלוסייה. בהיעדר תחקיר מסודר ומפורט, לא פלא שהם נמשכים לאזורי הקונספירציות וההנחות הגרועות ביותר כלפי אנשים שנאלצו לקבל החלטות של חיים ומוות בתנאים מזעזעים.
זה עוד יותר בלתי נסבל כשמתברר, שוב, שהכללים בנוגע לתקשורת הבינלאומית הם אחרים: תת־אלוף ברק חירם, שפיקד על ניסיון הבלימה של המחבלים בבארי, התראיין לתחקיר אחר בטיימס וסיפר שם כיצד הורה למפקד הטנק "לפרוץ אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים". קשה לתאר כמה צער ונזק הסבו הדברים הללו: כל כך הרבה אנשים רוצים לדעת מה קרה שם כדי לנשום, אבל צה"ל טוען מצד אחד שאין לו יכולת לתחקר ומצד שני המפקד הכי בכיר בשטח משחרר משפט כה קשה לעיכול.
ואחר כך הצבא ושופרותיו עוד תמהים על הפער בין ההישגים בשטח לתחושת הדכדוך בעורף. ובכן, זה לא רק הצער הנורא על האבדות המתרבות, התסכול מהיעדר חזון רציני או הטלת ספק בתוקף המשוואה שלפיה רק לחץ צבאי יוכל לחלץ חטופים וחטופות: בסוף, ראשי הצבא אמנם הזדרזו "לקחת אחריות", אבל מאז הם דוחים את המהות שלה, קרי לספק כמה שיותר מידע על המחדל בכל הרמות וגם לעשות את המובן מאליו ולהתפטר. אולי אז, כשהם ללא מדים, נשמע גם איך שנה אחת תחת ממשלה שצעקה "ביטחון" ו"משילות" הסתיימה עם מדינה שהצטמצמה בשטחה הריבוני, שקועה במספר זירות במקביל וחרדה מאי פעם לגורלה.