ההתפכחות היא נושא חם ולה פתולוגיות משלה. יש כאלה שגאים בכך שהם לא אנשים מתפכחים. הם כמו גולדה, בסאטירה הגדולה של חנוך לוין, שמכריזה: "71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת". אלא שהפעם יש להפנות את חצי הסאטירה הלוינית דווקא אל מחנה השמאל הרדיקלי. הם צדקו לפני 7 באוקטובר וצודקים גם אחריו, צודקים וצודקים וצדיקים שאלוהים ישמור. מנגד, פתולוגיה אחרת מציגים אלה, בעיקר מימין, שחושבים שההתפכחות אכן הכרחית, בהחלט, אלא שהיא שייכת רק למחנה היריב, והם מעודדים את יריביהם הפוליטיים להטיח בחזם נמרצות ולקרוא: "אשמנו, בגדנו". הייתי, לפיכך, רוצה להציע כאן מעין "מִתְוֶה התפכחות", שנוגע, לטעמי, לכל הצדדים במאבק הפוליטי־תרבותי בישראל.
ראשית, בין הירדן לים לא תוכל לקום ישות פלסטינית לא מפורזת ואסור שתקום ישות מדינית פלסטינית שלצה"ל ולשב"כ אין גישה חופשית לשטחה. הצעתם של לפיד ואחרים להפוך את עזה לשטח B נראית הגיונית מאוד, כלומר הפיכתה של עזה לשטח שבו צה"ל חופשי לפעול כרצונו ואילו הניהול האזרחי נתון בידי הפלסטינים.
למעשה, בעקבות 7 באוקטובר חזרה גם, ובגדול, "התפיסה הביטחוניסטית", המצדדת באחיזה בְחלקים של יהודה ושומרון ועזה מטעמים ביטחוניים. זו תפיסה שונה, וחשוב להדגיש זאת, מהתפיסה המתנחלית. אך חזרתה של התפיסה הביטחוניסטית כרוכה גם, באופן אירוני, בהכרה שרבים מהביטחוניסטים המקצועיים כשלו אנוּשות בעבר בחיזוי הסכנות בפינוי שטחים. לצד התפיסה הביטחוניסטית ניצבת גם הצְדקה מוסרית: הפלסטינים הכתימו את מאבקם לדורות (ב־2000, אז סירבו וגם רצחו, וב־2023), עובדה שיוצרת צידוק מוסרי לקריעת נתחים מאדמותיהם.
אם בקו ההתפכחות הקודם צדק הימין, הרי שבקו הבא צדקו, ועוד איך, מתנגדי הממשלה שמשלה פה עד מעט לאחר 7 באוקטובר: בנימין נתניהו (ואישים בולטים נוספים בממשלת הפנאטים והרחבעמים שלו, כיריב לוין או דוד אמסלם) צריך ללכת הביתה בהקדם. אפשר לחכות אולי כמה חודשים. אולי. אבל נוכחותו של נתניהו הרסנית לחברה הישראלית. מלבד אחריותו לקונספציה מול חמאס (לה היו עוד שותפים), הוא אחראי באופן בלבדי להיותו המפלג הגדול של החברה הישראלית; להיותו מי שהרגיל את האומה לכך שלא צריך לומר אמת ושקול בריטון סמכותי הוא תחליף לנקיטת אמצעים ממשיים לביטחון; ולהיותו מי שלא שעה לאזהרות ראשי מערכת הביטחון על החולשה שמצויה בה ישראל בעיני אויביה בעקבות המהפכה המשפטית.
עוד רכיב שבו צדקו לגמרי מתנגדי הממשלה בחודשים האחרונים: החברה החרדית חייבת להשתנות. לא מדובר רק בהצטרפותה למאמץ הלאומי בהתגייסות או בשירות לאומי. לא פחות חשוב, וייתכן ויותר חשוב, היא סוגיית לימודי החול ("הליבה"). איננו יכולים להרשות לעצמנו - הישרדותית - שמיליון כעת, ובקרוב שני מיליון, וכן הלאה, מאזרחינו, יהיו חסרי השכלה מודרנית ולא יתרמו את תרומתם לחברה כאזרחים מודרניים.
קו התפכחות נוסף נוגע הפעם הן לימין והן לשמאל: אסור שתעבור בעתיד הכרעה עתירת השלכות על גורלה ואופייה של ישראל ללא רוב מיוחס, של 80 מנדטים, נניח. איננו יכולים להרשות לעצמנו פילוג כזה. כמובן, כך הדבר בכל הנוגע למהפכה המשפטית (פסיקת בג"ץ השבוע רק החזירה את הסטטוס־קוו בסוגיה על מכונו). אבל כך יהיה גם בכל הנוגע לפינוי עתידי של התנחלויות, אם יעמוד על הפרק (ואין הכוונה לפינוי מאחזים לא חוקיים). הסכמה על כך אינה בלתי קשורה גם למחיר הדמים שמשלמים יוצאי הציונות הדתית במלחמה הזו.
ולבסוף, התפכחות נוספת הנוגעת לכל חלקי החברה: עלינו לחתור יחדיו להקמת חברת מופת, חברה שלא זונחת אף אחד מבניה, חברה שהשירות הציבורי בה הוא מִשען אמיתי, חברה שתחושת השייכות אליה עמוקה וגם השלכות השייכות, הרוחניות והחומריות, מקיפות כך שהן תַצְדֵֵקְנָה, או לפחות תַמְתֵקְנָה, את הקורבנות שהחיים בחברת המופת הזו תובעים מחבריה.
ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות ב"ידיעות אחרונות"
קו התפכחות אחד נוגע הן לימין והן לשמאל: אסור שתעבור בעתיד הכרעה עתירת השלכות על גורלה ואופייה של ישראל ללא רוב מיוחס, של 80 מנדטים, נניח
