העונה השנייה של "הטַבָּח" החזירה לחיים את הניקוד. שלא נתבלבל עם המילה בעלת המשמעות המצמררת. הפוסט הראשון שעסק בעליית הסדרה לא נוקד וגרם לרבים להתבלבל, ומאז היא כבר לא "הטבח" אלא "הטַבָּח". פה נגמר הקשר שלה ל־7 באוקטובר. שלושת הפרקים הראשונים של "הטַבָּח" לא עוסקים במלחמה, וגם על משבר הקורונה, שהוזכר בפרק האחרון של העונה הראשונה, היא דילגה בקלילות. הוויתור על עיסוק באירועי השעה (לפחות בשלושת הפרקים הראשונים) דווקא תורם לה. סצנת הקולינריה בתל־אביב של "הטַבָּח" משגשגת כאילו השנה היא 2019.
אחרי שנזרק מהמסעדה הקודמת שלו, דורי (גל תורן) הפך לכוכב ריאליטי ופותח מסעדה חדשה. לשם כך הוא צריך שוב את נמרוד (גורי אלפי), שבינתיים התקדם מעוזר טבח לטבח במסעדת יוקרה אחרת, וכך העונה השנייה יוצאת לדרך.
כל מה שהפך את הסדרה ללהיט בעונה הראשונה נמצא גם בעונה החדשה, היא עדיין סדרה מעולה (או איך שאוהבים להגיד בריאליטי בישול: "מדויקת"), אחת הטובות שנוצרו בישראל בשנים האחרונות. כמו הגיבורים שלה, "הטַבָּח" עפה על עצמה. אך בניגוד אליהם, יש לה הרבה על מה להתגאות. להמשיך לעסוק באותו חומר זה לא קל, וראינו סדרות (בעיקר ישראליות) שמאבדות את עצמן בעונה השנייה בגלל העקשנות הלא־ברורה לעסוק בנושאים חדשים. שלושת הפרקים הראשונים של "הטַבָּח" עוסקים בגברים ובגבריות. ברצון הבלתי נגמר להוכיח את עצמך, להשיג עוד ועוד בלי לעצור. לדורי לא מספיקה הכוכבות, הוא רוצה עוד מסעדה, שתגיש מנות בלתי אפשריות. נמרוד, שרק התחיל את הקריירה, רוצה כבר להתחיל לנהל מטבח אחרי שהמציא בסך הכל מנה אחת. שניהם רוצים לטרוף את העולם בלי לשלם מחיר.
נכון, ראינו כבר סדרות שעוסקות בשאלות הללו וזה היה יכול לשעמם, אבל רמת הביצוע של "הטַבָּח" גבוהה. היא מצליחה להציג אנטי־גיבורים ולעורר כלפיהם אמפתיה. על פניו, הדמות של דורי היא בלתי נסבלת (שף שחצן שאוהב רק את עצמו), אבל "הטַבָּח" כל כך טובה עד שהיא גורמת להזדהות עם דורי, אתה רוצה שהוא ימשיך לצפצף על כל העולם ויעקם את הפרצוף בכל פעם שמעיזים להגיד לידו שם של שף מפורסם אחר (תוך כדי שהוא מסנן במרירות "אין עליו", זה כבר הפך לסוג של קאצ'פרייז). ואיכשהו אנחנו גם ממש בעד שהוא יפתח עוד מסעדה וייקח על פסטה פשוטה פי ארבעה ממה שלוקחים עליה במסעדות האחרות, העיקר שלא ייאלץ להכין ארוחות בוקר בבתי מלון כמו איזה טַבָּח פשוט. היהירות של דורי היא גם מאוד מקומית, אפשר למצוא אותה בכל מקום על המסך כמעט. אנחנו סוגדים לגברים כוחניים כמותו ועוד יותר מתלהבים מכך שהם לא סופרים אף אחד. אולי זה סוד המשיכה האמיתי של "הטַבָּח".
בקטנה
אחלה ראיון נתנה גלית דיסטל בערוץ 13. מצד אחד לוקחת אחריות, מצד שני ממשיכה כרגיל כחברת כנסת. גם מתחרטת על חלקה במצב המדינה, וגם לא מפסיקה לרגע להחמיא לנתניהו. בקיצור: לא דיברו עליה שבוע וחצי, אז שרת ההסברה לשעבר רצתה קצת תשומת לב. הצליח לה.
