אי־אפשר להתחיל לכתוב במילים כמה השנה הזו הייתה גרועה, 2023, וכמה המספר הזה יהדהד בספרי דברי הימים שעוד ייכתבו כאן. אני בעצמי קוראת ולא מצליחה לקלוט את רמת הסחי והגועל שהיו מנת חלקנו, ועוד לא הגענו לטרגדיה שלנו, מלחמת 7 באוקטובר, שאנחנו עוד בשיאה.
שנה שהיא כולה — מ־4 בינואר עם הנאום הזה של יריב לוין ועד עכשיו — כמו שהייה בעולם מקביל. כאילו כל מה שאמרו, הכל קרה להפך. הבטיחו משילות, וקיבלנו כיבוש של דרום ישראל. הבטיחו ביטחון אישי, וכל אחד מאיתנו ליטרלי חושש לחייו. במקום חמאס מורתע קיבלנו חמאס על מלא. במקום המעצמה השישית (או איך שלא קראנו לעצמנו), אנחנו מבודדים בעולם עם טיסות מעטות שנכנסות לארץ. במקום סטארט־אפ ניישן, פורצים אלינו בחיתוך גדר עם טרקטור. עיניים לנו ולא נראה, אוזניים לנו ולא נשמע. וזה עוד לפני שקיבלנו תחקיר מלא שיקרה או לא יקרה, כשהכל מתישהו ייגמר בעתיד שלא נראה לעין (ועוד לא טיפלנו בצפון).
השטיח מתחת לרגלינו לא רק נמשך, אלא שמתחתיו גילינו בור עצום. כמו מנהרה ענקית שלא ידענו על קיומה. איבדנו אמון, חוששים לגורלנו כאילו היינו יהודים חסרי מדינה, נרדפים בעולם. עַם הספר והקולנוע מוכרע על ידי המוני הטיקטוק. השלטים קוראים לנו שמע ישראל, אבל ישראל לא שומעים. כאילו לא ידענו את אותה היסטוריה שזורמת בנימי נפשנו, כאילו לא הזכרנו באין־ספור חגים שהשנאה היא מקור כל צרותינו. כשאנחנו מאוחדים, הרעל לא יכול לעבוד. אבל יש מי שהבקעים והחורים הם סם חייהם. כמו חיידקים שזקוקים לחמצן כדי להתרבות. אנחנו נושמים שנאה, חולי, פילוג. התרגלנו, התמכרנו. אוהבים לטנף זה על זה, לסלוד.
לא סתם "ואהבת לרעך כמוך" הוא תמצית התורה כולה. כנראה זה הכי קשה לנו. קל לנו לצום, לאהוב זה מאתגר. בעידן הבעלות אנחנו רוצים בעלות על הכל. על הדת, על המרחב הציבורי, על מחשבות ועל הבחירות של אנשים. ככל שהתבריינו אחד כלפי השני, כך הפכנו חלשים מול אויבינו, מתעסקים בהחלפת שם לקפה כמו אנשים אבודים שמחפשים לשנות את השם כדי לשנות את המזל במקום לעשות עבודה פנימית. עבודה פנימית זה קשה, לשנות שם לקפה - קל.
פלסטר על פלסטר ולא רוצים לגעת בשורש. והרי אותו שורש באדמה מכיל את כל הידע על הצמח. אבל אנחנו מתעסקים בגיזום ובהדברה, באיך שדברים נראים. שם למלחמה, שם של קפה, ביטול האותיות ע.ז.ה. הטפל הפך לעיקר, ועל העיקר אסור לדבר. המטרה היא אחת: נפחיד אתכם. את חמאס לא הצלחנו להפחיד, אותך כן, זה קל. מציעה לכולם להיות יותר אבו־עלי על חמאס או חיזבאללה. אבל זה מורכב, זה באמת מפחיד.
וכן, הייתה שנה מפחידה. יותר מאשר דוחה, יותר מאשר איומה. היא הייתה מפחידה, והיא עדיין מפחידה אותי. אדוות הפחד יכו בנו עוד זמן רב. זו שנה שהראתה שהסיוטים הכי גדולים מתגשמים ביתר שאת. הלוואי שנלמד באמת את השורש ונפנים את הידע שלמעשה כולנו יודעים, אבל לא אומרים מרוב פחד.