בימים קשים אלה אני מוצאת את עצמי חוזרת אל אהרן אפלפלד, אל הסופר, ועוד יותר אל הילד, הילד שלדבריו תמיד נשאר בתוכו. ילד שאמו נרצחה בהיותו בן שבע, שהופרד מאביו במחנות כשהיה בן תשע, שנדד שנים לבדו ביערות, ילד שכך הוא מתאר במילותיו הוא: "במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד" ('סיפור חיים'). ילד, שכמו כל ילד, כפי שהוא מעיד באחד מן הראיונות, ציפה כל הזמן שההורים יבואו סוף־סוף לקחת אותו. הם כמובן לא באו... עם זאת, ילד שותק, כדבריו, בעל ראייה רעננה ומחשבה לא פגומה, ילד מתבונן ושותק: "השתיקה פוקחת את העיניים ובתוך חלל השתיקה נוצרת אמנות".
בפברואר 2017, בראיון ששודר בכאן 11 במסגרת התוכנית 'לגעת ברוח', נשאל אפלפלד על הרומן 'בדנהיים 1939' (1979) שעניינו קבוצת יהודים בורגנים השוהים בעיירת נופש ומצטווים להתפקד ולעלות לרכבת. הם כמובן מצייתים ללא עוררין לפקידות הגבוהה, מתוך התכחשות מוחלטת לטיבו של המסע ולאימתן של השמועות מסביב. אפלפלד הגדיר את ההכחשה כחולשה אנושית, "אתה לא רוצה לראות, אתה לא רוצה לשמוע", אמר והוסיף באותו ראיון, "ואנחנו, אנחנו רואים את שדרות, אשקלון ועוטף עזה, ואנחנו ממשיכים ללכת לבתי קפה".
מתוך עשרות הרומנים והנובלות שכתב, שעיקרם עלילות של נדודים, בדידות, נקם, יתמות ומוות, עולות שתי נקודות שניתן אולי לראותן כנקודות תומכות שעשויות לזרות קצת אור בהווה העצוב שלנו. האחת, אף על פי כן ולמרות הכל, קיומם של רגעי אהבה ונדיבות; השנייה, תפיסת הכאב כמקור האחד, היחיד וההכרחי ליצירת האמנות.
על הבזקי החום האנושי, על אותם רגעי נדיבות, הוא מדבר בראיון לאילת נגב (2001) שם הוא אומר, "בתוך הזוועה, רציתי להראות את הצדדים האנושיים שבשואה, אהבה גדולה, נדיבות, רחמים. אף על פי שמסביב התחולל מבול גדול והשטן חגג, הייתה גם אצילות וחמלה. לכאורה, האנוכיות מועילה להישרדות. אבל לאמיתו של דבר, הנדיבות יעילה יותר. אם חייכת למישהו, גם השלישי שראה את החיוך קיבל משהו בעקיפין. האנוכיות היא לטווח קצר, לנדיבות יש השפעה לטווח ארוך. כל אדם ששרד בשואה, ניצל בזכות איש או אישה שבשלב מסוים הושיט לו יד או אמר לו מילה. ברגע שנחלשת והוא אמר לך, 'לעיניים שלך יש צבע מיוחד', זה היה מספיק כדי לשמוח שהאיש הזה שם לב שיש לעיניך צבע מיוחד, וזה הציל אותך לעוד יום. כך ניצלתי, בזכות אנשים שדיברו אליי, חייכו אליי, או נתנו לי קוביית סוכר, או רבע פרוסת נקניק. זה היה מעשה בלתי רגיל בתקופה ההיא, כאילו נתת למישהו רבע מדירתך". רק בשניים מן הרומנים שלו הוא חודר ממש לתוך תוכם של המחנות, 'מכרה הקרח' (1997) ו'חיים שלמים' (2007), ובאורח פלא על שניהם נסוך חוט של חסד, קורטוב של אהבה ומשב של נדיבות הרוח.
ואם לא די בכך, בלא מעט הזדמנויות הוא מרבה דברים על הערך המוסף של הכאב והפציעה, על המום והסבל כתנאי הכרחי למבע האמנותי. היתומים, הפליטים חסרי הבית ובעלי המום ממלאים תפקידי מפתח ברבות מיצירותיו. כך, דרך משל, הנערה החולנית ב'בעת־ובעונה־אחת' (1985), הנער 'ליש', היתום, גיבורו של רומן הנושא שם זה (1994), קוטי המגמגם והיתום אף הוא ב'מסע אל החורף' (2000), גד ועמליה השותים לשוכרה ב'פריחה פראית' (2004), ברונו הגידם ב'והזעם עוד לא נדם' (2008), ועוד רבות הדוגמאות. זאת, לא בכדי: בראיון משנת 2016 הוא מנסח בבירור את האני מאמין שלו ביחס לדחף האמנותי ולמקורות היצירה:
"אין אמן בלי פצע. פצע יכול להיות גמגום, רגל קטועה, יד קטועה, כאב נמשך... הכאב הזה הוא־הוא המקור לתחושות, ליצירה ולאמנות. מי שיש לו פצע זקוק לנייר החלק, זקוק ליצירה. אדם חייב לבחור לו אחרי המפולת דבר אחד שנותר לו שהוא אוהב, לקחת נקודה פוזיטיבית ולדבוק בה... גם בתוך החורבות יש משהו אנושי טוב". ונאמר אמן. •
