שנת 1888 הייתה שנה משמעותית בחייו של שלום רבינוביץ בן ה־29, מי שהחל לקבל מעט הכרה בעולם הספרות היהודית תחת שם העט, שלום עליכם. באותה השנה הוא הפך למנהל עסקי משפחתה של אשתו, ואחד הדברים הראשונים שעשה עם הכסף היה לשלם סכומים גבוהים במיוחד לסופרים כדי שייקחו חלק במפעל הספרותי שיזם, המאסף, ה־יודישע פאלקס ביבליאטעק, הספרייה העממית היהודית, שבה נטלו חלק כל הסופרים היהודים ששלום עליכם החשיב: מנדלי, יצחק־יואל לינצקי, מרדכי ספקטור ואחרים ששמחו לשבת ולכתוב עבור הסכום הנאה שאיש העסקים הצעיר מקייב היה מוכן לשלם עבור יצירותיהם. באותה שנה ראה אור גם מה שש"ע עצמו כינה הרומן היהודי הראשון שלו, 'סטמפניו'.
האלמנט הפופולרי, התפיסה שספר הוא קודם כל מוצר צריכה בידורי, היה יסוד מהותי ביותר בכתיבתו של שלום עליכם, כפי שעמד על כך מבקר ספרות יידיש, האמריקאי ש. ניגער (שם עט שבחר לעצמו שמואל צ'רני, ונועד להביע הזדהות עם הקהילה השחורה בארה"ב). במילים אחרות, שלום עליכם רצה קהל קוראים גדול, שירכוש בכסף מלא את ספריו. מי שהתפרנס יפה באותן השנים מהרומנים שפירסם בעשרותיהם ולאחר מכן במאותיהם וברבבות עותקים היה מחבר הרומנים נחום מאיר שיקביץ, שידוע היה באקרונים המשכילי שמ"ר.
באותה שנת החסד, 1888, כשהוא עדיין בעמדת בעל הון בקייב, מפרסם שלום עליכם ספרון שהוא בעצם ניסיון לחיסול ממוקד של שמ"ר. בספרון 'משפט שמ"ר' הוא מגיש עשרה סעיפי אישום, בהם ששמ"ר משחית את נפש הקוראים, שיצרן הרומנים הוא עם הארץ, ועוד כהנה וכהנה. אלה אינן אפילו טענות לגופה של ספרות, אלא ממש לגופו של אדם, שיקביץ, שבאותה השנה היגר לאמריקה והשאיר מאחוריו את רבבות קוראיו, בשעה ששלום עליכם הצעיר לא הצליח להגיע אל מעגלי הקוראים הרחבים. כעדי תביעה, שלום עליכם הצעיר מגייס נגד שמ"ר את כל הסופרים שלהם שילם מכספו עבור יצירותיהם ב'יודישע פאלקס ביבליאטעק': ספקטור, לינצקי, אליקום צונזער, כמו גם את מנדלי בכבודו ובעצמו, שמצידו, דווקא חיבב את שמ"ר, וכמותו היה בן טיפוחיו של הסופר המשכיל הנודע אברהם בער גוטלובר.
מקץ שנתיים וקצת, ב־1891, שלום עליכם כבר נחשב למה שנקרא ביידיש, 'א יורד', מי שירד מנכסיו והוא יוצא לנסות להתפרנס בבירת הספרות היהודית של תחום המושב, אודסה. פחות או יותר באותו הזמן נפתחה רוסיה להשקעות של חברות אמריקאיות ובריטיות. אחת מהן הייתה חברת הביטוח 'עקוויטאבל' (Equitable) — חברת הפיננסים הבריטית. כחלק מניסיונותיו להתפרנס באודסה, שלום עליכם מוציא ב־1891 כתב עת, 'קול מבשר', שנפתח בפנייה לכותבים לשוב ולכתוב לקראת צאתו של הכרך השני של 'היודישע פאלקס ביבליאטעק' אחרי שלוש שנים הפסקה.
אלא שכתב העת הזה לא נועד רק לבשר על הכרך השני של המאסף היידי של העסקן הספרותי הצעיר. כתב העת הזה הוא בעצם מין עלון פרסומות לכל המוסדות הפיננסיים של אודסה. בתוך זה גם מאמר פרסומת גדול ביידיש, מה שנקרא היום 'תוכן ממומן' של חברת 'אקוויטאבל', בעיבודו של המו"ל של החוברת, שלום רבינוביץ', המחבר, מי שממילא כתב את כל הטקסטים של החוברת. כל מי שעבד אי פעם בעיתון יודע שמשימתו של העיתון היא בראש ובראשונה למלא את החלל שבין שטחי הפרסומות. כך עשה גם שלום עליכם, שכתב בעצמו את כל ה'תוכן' של אותו קול מבשר. צריך לשים לב שזה אינו 'קול קורא' אלא קול מבשר; קול שמבשר גם על הופעתו העתידית של כתב העת הספרותי, אבל גם על הגעתה של חברת 'אקוויטאבל' הבריטית אל קהל בעלי החסכונות היהודים בתחום המושב. צריך לזכור שביטוחי החיים והפנסיות הפכו לעסקים שגילגלו הרבה מאוד כסף בקרב אחיהם של יהודי תחום המושב שהיגרו לארה"ב. וחברות הביטוח האנגלו־סקסיות רצו נתח גם בקרב יהודי מזרח אירופה, משעה שאלכסנדר השלישי יצר סביבה אוהדת למשקיעים זרים בשנות שלטונו.
את ה"פנזין" הספרותי־כלכלי פותח היזם הספרותי במכתב אל אחיו הסופרים (אלה שכזכור, השתמש בשמם כדי להלבין את פניו של שמ"ר), לאחריו הוא מפרסם לראשונה את השיר 'שלאפט מיין קינד', הידוע גם כ'נומה בני', אחד הטוענים לכתר קיטש היידיש האולטימטיבי. לאחריו באים עוד כמה קטעים ששלום עליכם מפרסם בחתימתו ובשמות שמרמזים לשמו (סולומונוס רבינוס, למשל). ולאחרי אלה הוא מפרסם מה שהוא מכנה: רומן קצר מחיי הבורסה של אודסה. לא קשה לנחש שמדובר בגרסה ראשונית של אחת היצירות המזוהות ביותר עם שלום עליכם, רומן המכתבים 'מנחם מנדל'. אם יבוא מישהו להשוות את הגרסה הזאת לגרסאות המאוחרות יותר הוא ימצא בין היתר, שמנחם מנדל כותב לזוגתו שיינה־שיינדל שעדיין נמצאת במזפבקה — האבטיפוס הראשון של השטעטל, שיצר שלום עליכם לפני שמיקד את מאמציו, כלשון הימים האלה, בגילום הקלאסי יותר של העיירה, כתריאליבקה. עוד הוא יגלה שהטכניקה של הוספת הצרות הכלכליות שנתרגשו עליו בצורת nota bene, או עיקר שכחתי, עוד לא משמשת אותו בגרסה הראשונה הזו.
אבל אני מבקש לשרטט כאן תוואי של מחול אחר, ואלס, שבו פוצח שלום עליכם עם קוראיו. כזכור, בחליפת האיגרות, מנחם מנדל מנסה למעשה להסביר את הסיבה שהשקיע והפסיד. שיינה־שיינדל, לעומתו, שואלת שאלות תם, שמייצגות את השכל הישר של היהודי הפשוט. למנחם מנדל אין תשובות של ממש לתת לה. הוא מונע מכוחו של חלום התעשרות מהיר, ועודף מידע שהוא לא מצליח לעבד כמו שצריך. בגלל זה הוא מפסיד. בגלל זה הוא דמות קומית. אבל את התשובות ממש לשאלות הענייניות למדי של שיינה־שיינדל אפשר למצוא לא בין מכתביו של מנחם מנדל, אלא במאמר התוכן המוזמן של חברת הפיננסים 'עקוויטאבל'. המאמר מפרט בצורה נהירה לאדם הפשוט מה פשר המהלכים הפיננסיים, איך האדם הפשוט יכול לקחת חלק בעסקים הגדולים, וגם, מה פירוש כל אותם מושגים חדשים שעליו לשלוט בהם מעתה.
לאורך שנות ה־80 של המאה ה־19, שלום עליכם כתב את הרומנים היהודיים שלו, שהידוע בהם הוא 'סטמפניו', עלילותיו של פגניני היהודי, כלזמר קזנובה שלא מצליח להתמסר לאישה אחת, ואת סיפורה של רחל היפה, אשת איש שמתאהבת בו ולא יכולה להשתחרר מכבלי המסורת. בפתח הרומן הוא מפרסם מכתב גלוי לסבא, מנדלי מוכר ספרים, ובו הוא מסביר לו עד כמה צריך הרומן היהודי להיות שונה מהרומנים בספרויות של כלל האומות. אלא שהזמנים השתנו. לא רק ששלום עליכם כבר לא היה גביר עשיר שיכול היה לפתות את סופרי היידיש בסכומים גדולים כדי לכתוב יצירות לכתב העת, כעת הוא היה ספק יזם מדיה, ספק סופר פושט יד. לצורך העניין נאמר רק ששלום עליכם לא הצליח ממש בעסקים, אבל הוא הצליח לממן לעצמו חיים גרנדיוזיים למדי של אומללות. במידה רבה, אותה הנסיעה לאודסה בחיפוש אחר פרנסה שינתה את תפיסתו הספרותית. מעכשיו היצירות שלו לא יעסקו עוד בעולם היהודי הקלאסי ולא יהיו עוד תחומות בגבולותיו, כמו אלה של המנטור המאומץ שלו מנדלי מו"ס. מכאן ואילך שלום עליכם יכתוב על האדם היהודי שעומד מול העולם החדש, וצריך להבין איך שורדים בתוכו. וקודם כל איך מוצאים פרנסה. •
