צ'רלי צ'פלין חי, יצר והפיק את מיטב סרטיו מחוללי מהפכת התרבות בארה"ב. הוא הגיע אליה ב־1914 ובקשתו לשוב אליה ב־1952 — לאחר מסע לקידום סרטו 'אורות הבמה' באירופה — נדחתה. צ'פלין נדרש לוויזה, כמו כל זר המבקש להיכנס לארה"ב, משום שבכ־40 שנה שחי בה לא טרח להתאזרח בה, ואף נימק סירוב זה במיני טענות על פטריוטיות ואזרחות העולם הגדול. והיו באמריקה רבים שגאוותם הלאומית נפגעה מכך. עתה נמצאה להם התואנה המינהלית להיפטר מהאיש שממילא נצטייר בעיניהם כחתרן בלתי נלאה, כיהודי בסתר, כבולשביק, כאויב מסוכן של ערכי היסוד של האומה האמריקאית. לצ'פלין הייתה חיבה בלתי נשלטת לנשים צעירות, ובלשון פחות זהירה נאמר "נערות". וכשעסקי הנשים הלא־מקובלים שלו הסתכמו בהאשמות על הדחת נערות למעשים לא מוסריים, התנערות מאבהות והליכים משפטיים רבי־תהודה, לא התקשו מנגנוני השירותים החשאיים האפלים "לתפור לו את התיקים" הנדרשים.
ג'ון אדגר הובר, ראש ה־FBI, לא נח עד שסוכניו הממושמעים הניחו לפניו את אלפי המסמכים שיאפשרו לתובע הכללי להנפיק את מה שהיה, בעיקרו של דבר, צו גירוש. את מלאכת הטינוף וההשמצה ניהלו הרכילאים, כמו הדה הופר למשל, אך גם כאלה שנשמר להם משום מה מקום של כבוד בהיסטוריה של התקשורת האמריקאית, כמו אד סאליבן ו־וולטר וינצ'ל. לסוחרי האשפתות האלה היו קונים רבים, והם נרתמו בשמחה למסע איסוף ההאשמות בתיקיו של הובר. רק כדי לסבר את האוזן נספר, כי בעדות אנונימית אחת סופר כי צ'פלין מעורב בעסקה אפלה ואסורה למכור טנקים לארגון "ההגנה" בארץ ישראל בימי מלחמת העצמאות, ואחר הגדיר אותו "מהפכן ציוני".
• • •
שיטת העבודה המיוחדת של צ'פלין התגבשה כבר בראשית דרכו בהוליווד. משהפך הקולנוע משיגעון של יחידים לענף תרבות שצרכניו מתרבים מיום ליום, ועימם גם ההיבטים העסקיים של התוצרים המוצעים לצרכנים, הפך הענף לתעשייה מרובת שותפים. לאחר תקופה קצרה כשכיר באחת החברות הגדולות פנה צ'פלין לביסוס עצמאותו. חוקרי סרטיו ותרומתם תמימי דעים, כי העובדה שהקים אולפן משלו ולא היה תלוי בשיקולים הכלכליים של בעלי האולפנים וחברות ההפצה תרמה רבות לאיכות סרטיו. צ'פלין יכול היה לצלם שוב ושוב סצנות עד שהשיג את מטרתו. הוא ערך את סרטיו בעצמו, שכר את שחקניו, ולימים — כאשר הקולנוע יתחיל לדבר ולשיר — הוא יחבר את פס הקול. העצמאות שלו ונטייתו להפגין אותה לא חיבבו אותו על רבים. אך היא הסירה מגבלות שהיו מנת חלקם של יוצרים רבים שלא יכלו להתעלם מאדוני התעשייה שבהם היו תלויים.
המצאת דמותו של "הנווד" כבר בראשית הדרך הייתה בבחינת נס שחוקרי תרבות יידרשו להסבירו, וספרים רבים ייכתבו לפצח את סודו. גם בעולם שאינו מפסיק להשתנות בקצב שאין לו שיעור, השפם הצ'פליני, הנעליים הענקיות ומקל ההליכה יוסיפו להקסים. צ'רלי הפך במהירות רבה לכוכב, וסרטיו ללהיטים. עם התהילה וההערצה פרחו ופשטו המאמצים לעמוד על טיבו של הקוסם שבא מלונדון ושבר את כל הקופות. עולם הקולנוע והוליווד היו מכרה של זהב לרכילאים שעשו הכל כדי לספק את טירוף הצרכנים לעוד פרטים מחייו הפרטיים של הגיבור הנערץ. וכשאין ממצאים של ממש, ממציאים אותם. כאז כן היום.
דומה שאחד "הסיפורים" הראשונים שיוחסו לצ'פלין היה יהדותו הנסתרת. היו גם מי שנחפזו להדביק לו את השם היהודי הראוי, תורנסטיין. תגובתו של השחקן לתפוצת טענת יהדותו תיצור מעין דפוס של תגובה מצידו, שיאפיין אותו גם כשיוטחו בו שאלות בתחומים אחרים. צ'פלין נמנע מהכחשת יהדותו בטענה שכפירה קולנית של הכחשת הטענה כמוה כהודאה בכך שיהדות היא פגם שיש לדחותו. כזכור, השמיע תגובה דומה כשנשאל מדוע הוא נמנע מהתאזרחות במדינה שהעלתה אותו לגדולה.
התעלומה הגדולה שהטרידה את מבקריו של צ'פלין בעיתונות הימין ובטורי הרכילות הייתה חברותו ה"נסתרת" במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. עד מהרה נמצאו מי שהעידו על מסי החבר שלו למפלגה, על אהדה לברית־המועצות ועל התרוצצות עם מיני "אדומים" גלויים ונסתרים. צ'פלין דחה מכל וכל את הטענה. הוא הדגיש שאינו איש פוליטי, ושהבנתו בסוגיות פוליטיות היא אפסית. אין לו דבר ועניין עם סדרי החיים בברית־המועצות, ולהדגשת זכאותו אמר כי מעולם לא קרא ולו עמוד אחד מכתביו של קרל מרקס. ולכל מי שטוען כי הוא סוציאליסט מסוכן הציע לבחון כיצד הוא מנהל את עסקיו. ועם זאת, טען שוב ושוב, הדאגה לשלום העולם ניצבת בראש דאגותיו, ומי שמחפש שלום צריך למצוא דרכי קיום ושיתוף פעולה עם ברית־המועצות.
צ'פלין לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית וגם לא מיהר לתרום לה מכספו. אך בחוגי שמאל הוא נחשב ל"משלנו". השבחים לסרטיו בברית־המועצות וקשריו עם אנשי שמאל בולטים התפרשו בעיני ציידי ה"אדומים" בממשל ובציבור, כאות ומופת לכך שהוא משקר כאשר הוא מכחיש את חברותו במפלגה החתרנית. סרטי הנווד והפציפיזם, שבעיניו לא היו אלא הוכחה לדאגתו לשלום ולנדכאי החברה, הוצגו כהוכחות לקומוניזם המסוכן שלו ולסכנה הנשקפת לארה"ב ממנו. נכונותו של צ'פלין להשתתף בכינוס של ארגוני שמאל בקריאה לשלום הייתה בעיני הדה הופר, אד סאליבן, ובעיקר בעיני צוברי התיקים במשרדיו של ג'ון אדגר הובר — צעד ראשון בדרך לסילוקו מהוליווד.
• • •
הביוגרפיה של סקוט איימן לא תוסיף הרבה ליודעי צ'פלין וסרטיו, וגם תרומתה בפרשנות יצירתו או פרטים בתולדות חייו מעטה. אף על פי כן, היא נדבך חשוב להבנתה של החברה והתרבות באמריקה בשנות פעילותו בה, ואולי גם עד ימינו אלה. שתי היצירות הגדולות של שנות ה־30, 'זמנים מודרניים' ו'הדיקטטור הגדול', נחשבות בעיני רבים לפסגת מפעלו האמנותי של צ'פלין. אהדת קהל הצופים להן ניכרת בעובדה שסרטים אלה מוקרנים גם בימינו יותר מכל סרטיו. מבחינה אמנותית, הסרט הראשון מעיד על קשייו ועל לבטיו של צ'פלין בהסתגלות לחידוש של עולם הקולנוע באותם ימים — אימוץ הקול והדיבור. כשצופים בסצנה המדהימה של מכונת ההזנה המנסה להאכיל את העובד הממשיך בעיסוקו המונוטוני בפס הייצור, נדמה כי צ'רלי השחקן הענק מנסה לומר, כי גם בלא רעש המכונה הוא יכול להמחיש את המחיר הכבד שגובה השתלטות המכונה על החיים המודרניים. 'הדיקטטור הגדול', שהקרנת הבכורה שלו הייתה ב־1940, הוכיח לשחקן ולצופיו כי צ'פלין התגבר על חרדת הקול והגיע לשיאים של כישרון משחק. איך אפשר לשכוח את הסַפָּר היהודי המגלח בווירטואוזיות מופלאה את לקוחו לצלילי 'מחול הונגרי' מס' 5 של ברהמס? איך אפשר לשכוח את ריקודו של הינקל־היטלר עם הגלובוס הענק לצלילי 'לוהנגרין' של ריכרד ואגנר?
הדעה הרווחת והמקובלת ממקמת את טרפת האימה מפני קומוניסטים חורשי רעה הפועלים במחשכים למוטט את אמריקה הדמוקרטית בראשית שנות ה־50, ומייחסת אותה לפעילותו של הסנטור מוויסקונסין, ג'וזף מקארתי. סקוט איימן מיטיב לאוורר את ארכיוני ה־FBI ועיתוני התקופה ודולה מהם פניני התבטאויות על "הסכנה האדומה" ועל קשריו המסוכנים של מפתה הקטינות, של הקומוניסט האימתני המתחפש לנווד מסכן. והם מוצאים רמזים גם בשתי היצירות הגדולות האלה. הפועל הנדרס לכאורה הוא נושא הדגל של המהפכה האלימה, מנפץ תדמית המכונה מבקש להרוס את עיקר העיקרים של הקפיטליזם והחירות של אזרחי ארה"ב. דחיית ההתאזרחות אינה סתם גחמה תמוהה אלא קריאת תיגר.
הפרשנות שניתנה בחוגים אלה ל'הדיקטטור הגדול' מקוממת וחתרנית אף יותר. הסרט יצא לאקרנים, כזכור, לפני פרל הרבור, בימים שארה"ב עדיין לא חברה לבעלות הברית הנלחמות בהיטלר. קולם של הבדלנים השמרנים שהתנגדו להצטרפות למלחמה נישא ברמה, ועימו גם הטענה שהנשיא פרנקלין רוזוולט מנסה לדחוף את ארצו למאבק שכל כולו עניינה של אירופה. סרטו של צ'פלין, הם טענו, מנסה לדחוף את ארה"ב שבכלל אינה ארצו למלחמה שאינה שלה. הקרנות הסרט לוו בהפגנות ומחאות, ולקריאות לסלק את צ'פלין הזנאי חברו עתה גם תביעות על בוגדנות. הובר המריץ את סוכניו לאסוף עוד ועוד עדויות מרשיעות, ולרכילאי הוליווד לא היה רגע של מרגוע. נאומו הסנטימנטלי של הסַפָּר היהודי בסוף הסרט הוצג כמצג של פיתוי. הנשיא רוזוולט אהב את הסרט ואף שלח את בנו לייצגו בהקרנת הבכורה. העניין רק חיזק את טענות מתנגדיו של צ'פלין כי הוא שותף לקנוניה שתגרור את אמריקה למרחץ דמים. הסרט הנפלא, שכל כולו קריאה לסובלנות ולדמוקרטיה, לא זכה לפנים מאירות בציבורים גדולים בארה"ב.
ימי מקארתי חוללו את ההכרעה. התביעה לסלק את צ'פלין צברה עוצמה וכוח, אך השלטונות עדיין חששו מהדי הגירוש של האמן המפורסם בעולם. ההזדמנות לפתור את הדילמה ניתנה להם כאשר נודע שצ'פלין ומשפחתו עומדים לצאת למסע עסקים ונופש באירופה. אין צורך לגרש את צ'פלין, הוא מגרש את עצמו. כמי שאינו אזרח ארה"ב הוא זקוק לוויזת כניסה. כל מה שנותר הוא לדחות את בקשתו לשוב. לבסוף, צ'פלין ואשתו הצעירה, אהבת חייו, אונה אוניל, השתקעו בשווייץ. הוא הפיק ויצר עוד שניים־שלושה סרטים שניכרים בהם ניצוצות של הגאון הנווד, אך לא עוד. פרשת גירושו של צ'פלין, כפי שמספר אותה סקוט איימן, היא אות אזהרה מעורר וזועק לכל חברה המוכנה להפקיד את עצמה בידי קנאים סהרוריים. •
Charlie Chaplin vs. America // Scott Eyman } Simon & Schuster } 2023 432 pp
