בימים שמדובר על הצורך לשלוט במעבר רפיח, אני נזכר בימים שטיילנו שם באין מפריע. בכל שנה, בתאריך של השבוע, כ"ו בטבת, היינו נוסעים - אמא ואבא, חבריהם, אחותי אחי ואני - ועוברים דרך רפיח לטקס ליד "דקל אבשלום". מ־1968 עד 1981, עד הסכם בגין־סאדאת. אל הטקס השנתי הייתה מגיעה גם "צעדת אבשלום" מגרעין העיר ימית, שנבנתה בצפון סיני.
כשם שאיתמר בן אב"י כונה "הילד העברי הראשון", כך היו שכינו את אבשלום פיינברג "הצבר הראשון". פיינברג היה הוגה רעיון ניל"י - מחתרת ריגול למען הבריטים, שנרתמה להביא אל קיצן 400 שנות שלטון דיכוי עות'מאני בארצנו. הוא נולד בגדרה, הוריו היו ממייסדי ראשון־לציון, ואחר כך ממייסדי חדרה ותל־אביב. הוא עבד בחוות הנסיונות החקלאיים של האגרונום העולמי אהרן אהרנסון בעתלית, כאשר מרכז המחתרת היה בבית משפחת אהרנסון בזכרון יעקב - כיום מוזיאון ניל"י המרתק.
המחתרת הצליחה. סקוט אנדרסון בספרו "לורנס איש ערב" כותב בין השאר: "היה בהם גם מדען יהודי (כוונתו לאהרנסון), אשר במסווה עבודה בשירות הממשלה העות'מאנית עתיד להקים רשת ריגול מורכבת אנטי־עות'מאנית, ולמלא תפקיד מכריע בכינון בית לאומי יהודי בארץ ישראל". וכשהקבינט הבריטי המצומצם החליט לאשר לשר החוץ בלפור את "הצהרת בלפור", בלפור יצא מיד לחדר הסמוך, שם חיכו לבשורה שניים: חיים וייצמן ואהרן אהרנסון.
אבל עשרה חודשים לפני כן, בינואר 1917, כשנותק הקשר עם הבריטים, יצא אבשלום עם חברו למחתרת, יוסף לישנסקי, על סוסים, למצרים, לחדש את הקשר, כי במצרים ובסיני שלטו הבריטים. טורקים או בדואים ירו בשני הצעירים היהודים באזור הגבול, אזור רפיח. אבשלום בן ה־27 נהרג. החולות כיסוהו. יוסף נמלט.
כעבור 50 שנה בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים. חזרנו לרפיח. מייסד יחידת אית"ן (איתור נעדרים), סא"ל ד"ר שלמה בן אלקנה, שוחח עם זקני הבדואים במרחב. הם הצביעו על "שג'ר אל יהודי" (העץ של היהודי), דקל שצמח, לפליאתם, במקום שהצעיר היהודי נפל מסוסו. בן אלקנה הביא צוות וציוד, ובשורשי הדקל נתגלתה גופה, שזוהתה כגופת אבשלום. מתברר שהדקל צמח מגלעיני תמר שהיו בכיסיו של אבשלום, צֵידה לדרך. גופת אבשלום הועברה בהלוויה גדולה, שראשיתה בבית הכנסת בראשון־לציון. הוא נקבר בטקס צבאי מלא בהר הרצל.
בקרבת העיר הנבנית ימית, קמו המושבים "דקלה" ו"אבשלום". לימים, בעקבות ההסכם עם מצרים, הועתקו שני המושבים אל "עוטף עזה". חוטר מן הדקל הועבר לקבר שרה אהרנסון בזכרון יעקב, וכעבור שנים הועבר חוטר גם אל אוניברסיטת רייכמן בהרצליה. בכל שנה, ביום נופלו של אבשלום, נהגנו לעלות לטקס המרגש, ליד הגזע שנותר מן הדקל, ליד רפיח. זה היה אתר של משרד הביטחון, אגף הנצחת החייל. וכיוון ששמי אבשלום, נתנו לי, בכל שנה, לקרוא בטקס שורות שכתב אבשלום פיינברג בהיותו בן 17, בימי השלטון הטורקי בארצנו: "אם אנחנו ניפול בטרם הגענו / ולא נזכה לראות עַם שָב / נוריש לבנינו את הרוח שבּנו / - למלא אחרינו את שורות הקרב!" איזו עברית, איזו ראייה למרחוק. איזו נכונות להקרבה. אני רועד גם היום מהתרגשות, למקרא השורות הללו, שנכתבו כשעדיין הטורקים שלטו כאן.
אבשלום שכתב "נוריש לבנינו" - לא זכה להוליד צאצאים. ומה על גיבורי המלחמה הנוכחית, שלא הספיקו להשאיר כאן תורשה? ובכן, תנו דעתכם: לא נשארו צאצאים ליהודה המכבי, לבר כוכבא, לדיזנגוף, לטרומפלדור, לשרה ואהרן אהרנסון, לביאליק, ללאה גולדברג, לרחל המשוררת, לד"ר בילינסון, לרבי מלובביץ' - אבל רוחם מהלכת בקרבנו. לא נשארו צאצאים לילדים שנרצחו בשואה, אבל שלוש שנים אחרי שנחלצו שלדים ממחנות ההשמדה, גברנו על צבאות ערב שפלשו לארצנו והקמנו את המדינה. הם לא השאירו תורשה של כישרונות, אבל הם השאירו מורשה של ניצחונות.
אבשלום פיינברג שכתב "נוריש לבנינו" - לא זכה להוליד צאצאים. ומה על גיבורי המלחמה הנוכחית, שלא הספיקו להשאיר כאן תורשה?