412 תינוקות, ילדים ובני נוער הפכו במלחמה הזאת ליתומי צה"ל. מחריד, ועדיין לא המספר הסופי. בדרך יש עוד 22 תינוקות שייוולדו אל יתמותם, לאמהות אלמנות צה"ל, כשאפילו צילום אחד לא יהיה להם עם אבא. הוסיפו על כך את 21 יתומי יום הטבח השחור של שמחת תורה, שאיבדו את שני הוריהם, ועוד יתומים מהורה אחד, שמספרם לא ידוע.
למעלה מאלף אמהות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ירעיפו עליהם אהבה, יגדלו אותם במסירות ויצקו סביבם חיים נורמליים, שמחים. אבל אף אחד מהם לא ימלא את החלל שיפער בלבבות יתומים מאב עד יומם האחרון. ענני כבוד ירחפו עליהם. הקב"ה, אב רחום וחנון שיש לו פינה מיוחדת לאלמנות ויתומים, יהיה להם אב היתומים. אך מה אנחנו עושים כדי לתת להם ארץ וחברה ראויים למי שהקריבו את היקר מכל כדי שאנחנו נוכל לחיות ולהיות הורים וילדים של?
החיילים בעזה הממעטים להתקשר הביתה מסבירים לא פעם שזה קורה בגלל היעדר קליטה. אבל קליטה היא לא הבעיה שלהם, אלא שלנו. לנו אין קליטה. לפעמים נדמה שהארץ נחלקת לשניים. מי שכאבם במרכז עולמם, ומי שממשיכים “לחפור" בקטנות האישיות והלאומיות.
מה אנחנו עושים מול מי שנידונו לשאת חור גדול חשוך מרפא? איך אנחנו ממחישים להם שהארץ הנפלאה הזאת זרועה אנשים ונשים מכל הגילים והמגזרים גדולים מהחיים, שרבים בעם היהודי באשר הוא מטים שכם ברמות שלא נודעו עשרות שנים.
איך נצליח להוכיח שההזדהות שלנו עם יתמותם וכאבם לא מוגבלת לימי הזיכרון. שלא צריך להמתין להספדים על הנופלים, וגם לא לקמפיינים להשבת החטופים, שחשפו לפנינו כל כך הרבה גיבורים וגיבורות, כדי להבין שכל אדם הוא עולם. ויש מעוררי השראה רבים כל כך, ששעות רבות לא יספיקו להעלות את כל סיפוריהם. שההזדהות בארץ הזו עם חטופים זרים, מהתינוקות הג'ינג'ים ועד הסבתות והקשישים, הכרת פניהם, סיפוריהם, היא ברמה שלא יוכלו למצוא באף מדינה אחרת בעולם.
בחייהם של יתומים, יהיו ככל שיהיו המאמצים והאהבה שהם מקבלים גדולים ומוערכים, יהיו תמיד שזורים חוטים של עצב, קושי ותסכול. דווקא בשל כך אנחנו חייבים להם שיחושו איך העם הגדול הזה משובץ באבנים נוצצות של טוב. איך מביאים אותם לאטום אוזניהם מהרוע, ולגמוע ממעיינות האומץ, ההקרבה, הגבורה, המסירות, החסד, החמלה, ההתנדבות, האמונה והתפילה ברמות בלתי נתפסות. איך נגרום לעצמנו להיות ראויים לקורבן יתמותם. איש־איש לפי יכולותיו. איך תגרום לנו מכת היתמות הגדולה להעריך ולהוקיר יותר את העובדה שיש לנו הורים ו/או ילדים חיים, שאיננה מובנת מאליה.
להתעלם מביקורת של רוע, אבל להתייחס לביקורת בונה ומשפרת. להתווכח אבל לכבד, לזכור שבנסיבות של המלחמה הזאת, כל אחד ואחת מאיתנו היה יכול לטעום את הטעם המר של המוות, השכול או היתמות. להחליף חפירת בורות מתחת רגלי האחר, בבניית גבעה של מעשים טובים מתחת לרגלינו. כדי שנהיה טובים וראויים ליתומים החדשים של ישראל?
חיבוק או מילה טובה של אבא לא נוכל להחזיר לכם, בני החבורה הגדולה היקרה והכואבת. אבל כמה אתם ראויים לכך שנפנים את חובנו ואחריותנו כלפיכם 365 יום בשנה. כן לחזור לשגרה, לחיים, אבל לשמור פינה של כאב והערכה לקורבנכם שלא ייגמר לעולם. ולעשות כל מה שאפשר כדי שלא תחושו שיתמותכם הייתה לשווא, ותוכלו להביט על סביבותיכם ולראות עד כמה הארץ טובה, וכולנו ראויים לה.
