אנחנו זקוקים לפרק חדש ביחסי ממשל, משפט ושלטון. אפשר לכתוב עכשיו עוד ועוד טיעונים, בעד ונגד שופטי הרוב ושופטי המיעוט. אבל אנחנו לא זקוקים לעוד ויכוחים. אנחנו זקוקים לרגיעה. ההחלטה מונחת לפנינו. תהא דעתנו על הפסיקה אשר תהא – חובה לכבד אותה. במקרה דנן, ההחלטה מעניקה ליועצת סמכות להכריז על נבצרות. אבל היועצת המשפטית לממשלה כבר הודיעה מראש שהיא לא מתכוונת להכריז על נבצרות. וטוב שהודיעה. והחששות של ראש הממשלה מהכרזה כזאת – הם חששות מופרכים. נתניהו סיפק לנו אין־ספור סיבות לדון במעמדו ביום שאחרי. אין צורך בעוד סיבה. כך שזכינו אתמול להחלטה שמעוררת קצת רעש, למרות שאין לה שום משמעות מעשית. אבל היא שופכת שמן, קצת שמן, על גחלי מדורת השסע החברתי.
אבל פטור בלי כלום אי־אפשר. חוק יסוד: הממשלה קובע את דרך המלך להדחת ראש ממשלה. דיונים ארוכים התקיימו בשנת 2001 בעניין ההדחה. כוונת המחוקק ברורה. הדיון לא היה פוליטי. הוא היה ענייני. הייתה אז הסכמה בין קואליציה לאופוזיציה שיועץ משפטי לממשלה לא יכול להדיח ראש ממשלה. הדחה באמצעות סעיף הנבצרות כלל לא עלתה לדיון. משום שאף אחד מחברי הכנסת לא חשב שיש סמכות כזאת. אבל משום מה, בחוות הדעת של השופטים בפסיקה שפורסמה אתמול, מהרוב ומהמיעוט, אין אזכור לאותו דיון, שחשף את כוונת המחוקקים. ובכל מקרה, הרוב שהיה אתמול לא יהיה בעוד עשרה ימים. מה אז? תוגש עתירה נוספת ותתקבל החלטה הפוכה? זה עצוב ודורסני שהכנסת משנה חוקי יסוד בגלל צרכים פוליטיים. זה עצוב לא פחות שפסיקות חוקתיות מתקבלות ברוב של קול אחד, שהוא רוב זמני ומקרי. אין לנו יותר מדי ציפיות מהקואליציה הנוכחית. יש לנו קצת יותר ציפיות משופטי בית המשפט העליון.
מה עכשיו? אנחנו בעיצומה של מלחמה ארורה. אבל דבר אחד טוב היא מייצרת. אחדות בעם, גם אם לא אחדות בכנסת וברשתות החברתיות. כך שיש הסכמה מקיר לקיר שאין כוונה לחזור למחלוקת הישנה. היא כבר שחקה והחלישה אותנו. אין צורך בתוספות. אבל המחלוקת לא נעלמה. הוויכוח הציבורי יעלה ויחזור. היחסים בין הרשויות זקוקים להסדרה. הדרך הטוב ביותר היא רפורמה בהסכמה לאומית רחבה. זה אפשרי. באיזה רוב צריך להתקבל חוק יסוד? האם כל חוק יכול לשאת את הכותרת "חוק יסוד"? באיזה רוב יוסמך ביהמ"ש העליון לבטל חוקים? ובאיזה רוב, אם בכלל, תהיה סמכות לבטל חוק יסוד? יש כבר הצעות פשרה שהוגשו גם לנשיא המדינה וגם לוועדת החוקה. אפשר להגיע להסכמה רחבה.
זהו "סוף הדמוקרטיה", כתב לי חבר, קצין שלוחם בימים אלה ברצועת עזה, בעקבות פרסום פסק הדין על הסבירות. הוא טועה. אבל בדיוק כפי שלוין ובן גביר הלכו בדרך שגרמה לרבים תחושה שאנחנו בסוף הדמוקרטיה, אנחנו חייבים להבין את אלה שהרגישו השבוע, בעקבות ההחלטות על סבירות ונבצרות, שבג"ץ לא הציל להם את הדמוקרטיה אלא פגע בה. אין צורך להסכים איתם. צריך להקשיב להם. ולמען אלה שאכפת להם מסדרי ממשל ומשפט, אנחנו זקוקים לפרק חדש. לא להפיכה. כן לרפורמה. יש לנו הרבה נושאים לעסוק בהם ביום שאחרי. זה יהיה אחד מהם.
זה עצוב ודורסני שהכנסת משנה חוקי יסוד בגלל צרכים פוליטיים. זה עצוב לא פחות שפסיקות חוקתיות מתקבלות ברוב של קול אחד, שהוא רוב זמני ומקרי. אין לנו יותר מדי ציפיות מהקואליציה הנוכחית. יש קצת יותר ציפיות משופטי בית המשפט העליון