השלבים השונים של המלחמה עוררו עד כה אסוציאציות מגוונות: הראשונה הייתה למלחמת יום הכיפורים בשל אלמנט ההפתעה של התקפת חמאס וסמיכות הזמנים באוקטובר. אפשר היה להתייחס לפתיחת המלחמה דווקא כתמונת ראי של מלחמת ששת הימים - כלומר כפי שישראל הפתיעה את צבאות ערב במכה מקדימה ומשתקת ב־67', כך חמאס תקף אותנו. המצור שהטיל צה"ל על עזה עורר השוואות למצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה, מתוך תקווה שגם הפעם המלחמה תסתיים בנטישת אנשי חמאס, כפי שאנשי אש"ף עברו לתוניס תחת הלחץ הישראלי. ואילו הקשיים במלחמה והחשש מפני התמשכותה כבר עוררו השוואות למלחמת ההתשה, שהתנהלה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. למרות שההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה במדויק, האסוציאציות חשובות לא רק לשם ההשוואות אלא גם כדי לנסות להבין את הסיטואציה הנוכחית. על רקע זה נדמה שההשוואה הטובה ביותר היא דווקא למלחמת העצמאות.
מובן שההבדל היסודי הוא שאז ישראל רק נבנתה, והייתה רחוקה עשרות מונים מהעוצמה הצבאית הנוכחית. אבל יש קווי דמיון משמעותיים שעשויים גם לרמוז לנו כיצד תסיים המלחמה. ראשית, גם ב־48' וגם כיום התחושה היא שהמלחמה היא מעין משחק סכום אפס. או שננצח או שזו תהיה תחילת תבוסתנו. שנית, גם אז המלחמה התקיימה מול חזיתות שונות, וצבאות מגבולות מרוחקים היו מעורבים. אז היו אלה העיראקים והמרוקאים ששלחו כוחות, וכיום אלה החות'ים, והאיראנים מאחוריהם.
גם סוגיית הפליטים דומה. בישראל הנוכחית תושבי העוטף ותושבי הצפון הם למעשה פליטים בארצם. נושא הפליטים היהודים במלחמת העצמאות פחות מדובר, בשל הדגש שהמלחמה יצרה על בעיית הפליטים הפלסטינים, אבל ב־1948 אחד מכל עשרה, כלומר כ־60 אלף יהודים, נעשו לפליטים בארצם. המלחמה עקרה אותם מבתיהם, ובניגוד למצב הנוכחי רבים מהם השתכנו בחדרי מדרגות ובמגורים זמניים אחרים.
גם אז, כמו היום, היה לפלסטינים את היחיא סינוואר שלהם - אז היה זה עבדל אל־קדר חוסייני, שמותו בשדה הקרב סימן תפנית במלחמה. גם השסע הפנימי היה גדול: אצ"ל ולח"י התמזגו בצבא החדש תוך כדי המלחמה, אבל השנאה שהתפתחה בשנות היישוב הביאה לפרשת אלטלנה, שבא ירה הצבא על אוניית הנשק שהביא אצ"ל במהלך הפסקת האש בלחימה.
המלחמה ב־48' הסתיימה בניצחון מוחץ של ישראל - והניצחון המכריע יכול ללמד אותנו גם על ההתפתחויות במסגרת "היום שאחרי" המלחמה הנוכחית. גם אז, בתום המלחמה עמדה השאלה אם דווקא משום שניצחנו עלינו להיות ערוכים לסיבוב הבא, כפי שטען בן־גוריון; או שדווקא משום שניצחנו עלינו לנסות להתפשר ולהתחשב בפסיכולוגיה של תבוסת הערבים, כפי שהציע שרת.
מה שניתן לגזור מההשוואה בין ימינו למלחמת 48' הם שלושה דברים עיקריים: הראשון הוא שישראל כבר הייתה במצבים קשים ומסובכים יותר וידעה לנצח. הדבר השני הוא שגם אם ננצח באופן מוחץ, הסכסוך לא יסתיים. אנחנו נצעד לסיבוב נוסף בכל מקרה, אם לא נתאמץ לחפש פתרון מדיני. אבל הדבר המשמעותי מכל טמון במנהיגות. אז ישראל הונהגה על ידי אישיות נדירה שידעה לצפות אל המרחק ולאחד את הצבא והאומה חרף שסעים ומחלוקות. הפעם, בניגוד לעידן בן־גוריון, ישראל נמצאת תחת משבר מנהיגותי חמור: היא מובלת על ידי אדם שרוב הציבור רואה בו אחראי והוא מסרב להכיר בכך, ולפחות מחצית מהציבור סלד ממנו עוד לפני כן.
ההבדל בין בן־גוריון לנתניהו הוא בעצם האלמנט המטריד ביותר בהשוואה בין מלחמת העצמאות לבין המלחמה שעוד אין לה שם, אך מוטב להשאיר את שמה כמלחמת 7 באוקטובר.
גם ב־48' עמדה השאלה אם עלינו להיות ערוכים לסיבוב הבא, כפי שטען בן־גוריון, או שעלינו לנסות להתפשר ולהתחשב בפסיכולוגיה של תבוסת הערבים, כפי שהציע שרת
