מאז מלחמת לבנון השנייה התפתח בטלוויזיה הישראלית תסביך שלם סביב נאומיו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. בראשית המלחמה ניתנו לדבריו במה נרחבת, במיוחד לאחר האירוע המדהים שבו נסראללה היה זה שעידכן את הציבור על הפגיעה המשפילה באח"י חנית. לאחר שהתברר שהוא לא רק דיבר אמת אלא גם שמדובר בחתיכת מחדל, לא פלא שהצופים והצופות לקחו אותו ברצינות הראויה.
אולם אז התחיל קמפיין, לפיו שידור הנאומים מהווה התמסרות ל"טרור פסיכולוגי" שגורם לדמורליזציה בעם. בשלב מסוים נדמה שהנאומים הפריעו יותר מהעובדה שחיזבאללה הצליח להביך את צה"ל הגדול והחזק. כבר לקראת סוף המלחמה, מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר הורה לחדול מהעברת הנאומים בשידור חי. שם פחות או יותר הומצא הטקס שפשה מאז בכל הערוצים: כשנסראללה מדבר מזעיקים לאולפן את הפרשן לענייני ערבים, שמקשיב באוזנייה לנאום האסור ומעדכן מעת לעת מה נאמר. המגיש/ה ידאגו להזכיר, שוב ושוב, שאין חשש שהנאום נשכח בין דיווח פוליטי לקידום ריאליטי. בלי פאניקה, יהיה נסראללה.
הסידור הזה לא בלתי הגיוני, אך לא מסיבות של גאווה לאומית אלא בעיקר כי נסראללה מאוד אוהב לשמוע את עצמו והוא בוודאי נהנה למתוח את העצבים בישראל, מה שמאריך ומנפח את הופעותיו לממדים אנטי־טלוויזיוניים. אבל הצד השני של המטבע הוא מאמץ ביזארי ללכת בלי ולהרגיש עם: לא להשמיע את נסראללה בלייב אבל כן להתייחס אליו כל שלוש דקות, בכתב ובעל פה: "מיד – נסראללה מגיב לחיסול", "בשעה זו – נסראללה מגיב לחיסול", "אנחנו עם אוזן אחת לנסראללה", "אהוד, אתה עם עדכון על נסראללה", "צבי, מה אתה שומע מנסראללה". נסראללה, נסראללה, נסראללה.
התוצאה היא שהניסיון הקלוש ממילא למזער את האפקט של הנאומים רק מגלגל אותו לפורמט אחר: אמנם לא רואים ושומעים את נסראללה אבל כל הזמן עוסקים במה שיש לו להגיד. בעוד המסך יוצא מגדרו לדפוק על החזה ולהכריז שנסראללה לא יכתיב את סדר היום, בפועל הוא משבש אותו לחלוטין.
למעשה, מרוב שהתסביך יצא משליטה, נוצר הווי סביב הריטואל עצמו, קרי דאחקות עם הפרשן על האוזנייה וניתוחים כגון האם נסראללה בכוונה מחכה עם הפאנצ'ים כדי לעצבן או שאולי עסקינן בנרקיסיסט קיצוני, שלא יוותר בקלות על ההזדמנות לחפור עד שיחליט אם לפתוח במלחמה כוללת או שמספיק לו שהצפון נטוש.
באופן סמלי, הסאגה הסתיימה בדיוק בזמן לכותרות המהדורות, שאכן נפתחו עם המתיחות בצפון וההבטחה של נסראללה להגיב על חיסול סאלח אלעארורי. ולא פחות גרוע: מחר הוא אמור לנאום שוב, וכל התסביך יתחיל מההתחלה.
