"לצערי ולאומללותי, בני היחיד נרצח באירוע השבת השחורה ב־7 באוקטובר באסון רעים. הוא הספיק לשוחח עימי בווטסאפ ולתאר את רגעי האימה שהוא עובר ואת הפחד שלו ממותו המתקרב", מספר סמואל סטרוסטה, אביו של תומר ז"ל: "זה הציף אותי באופן קיצוני והזכיר לי את רגעי האימה משירותי הצבאי. זוועות הקרבות, מראות של חיילים פצועים ומתים רודפים אותי ביום ובלילה. יש לי פלאשבקים של חלקי גופות מפוזרים, דם, פיצוצים, חיילים מסביב".
תומר סטרוסטה היה אמור לחגוג החודש את יום הולדתו ה־24. "הוא היה ילד מקסים, אהוב ומוכשר", מתאר אביו סמואל ומתקשה לעצור את הדמעות. "הוא אהב ספורט, לצייר, מוזיקה, לשיר, הוא היה מאוד רבגוני, חברותי, היו לו חברים בכל הארץ. הכל עוד היה לפניו. היו לו תוכניות ללכת ללמוד ולרכוש השכלה, אבל הוא היה בתקופה בחיים של סיום מסגרות – בית ספר, צבא, ואמר לי 'אבא, אני רוצה עכשיו קצת לחיות, פשוט לחיות, ליהנות, לבלות, לטייל, לראות עולם'".
תוכניותיו של תומר לא התממשו. ב־7 באוקטובר הוא נסע עם חבריו למסיבה ברעים, שממנה לא חזר.
בבוקר 7 באוקטובר הספיק תומר לדבר בקצרה עם הוריו. "בפעם האחרונה ששמענו ממנו הוא דיבר עם גרושתי ב־8:30 בבוקר. הוא אמר לה שיורים עליהם על האוטו. סיפר שהם הצליחו להימלט מהרכב והם מנסים לברוח והוא לא יכול לדבר. אני ניסיתי להתקשר אליו אחרי 10 דקות, והוא כבר לא ענה".
לצד האבל והאובדן שחונקים אותו, מתמודד סמואל עם מצוקה נוספת – הפוסט־טראומה משירותו הצבאי שצפה מחדש בעקבות הטבח. סמואל התגייס לצבא באוגוסט 1992 כטירון בחטיבת גולני, ובמשך כשנתיים בשירות קרבי ברצועת הביטחון בלבנון הוא היה במוצבים שונים. "מצאתי את עצמי נתון בסכנת חיים באופן יומיומי וחזיתי במחזות זוועתיים, חברים לנשק נפצעים ונהרגים לנגד עיניי".
"המראות היו קשים מנשוא", הוא מוסיף, "ראיתי איברי גוף קטועים של החיילים, חברים קרובים שנהרגו ממטען או מירי". מאז שנרצח תומר, המראות הקשים הללו רודפים את סמואל: "הדברים האלה צפו מאותו יום והם לא עוזבים אותי. הם מתערבבים לי בראש אחד עם השני, מה שהוא עבר, מה שאני עברתי. ביום שתומר נרצח, שם נעצרו החיים שלי. אני לא יודע למה אני חי, מה אני עושה עם עצמי. זה היה הילד היחיד שלי, הוא היה כל משמעות חיי".
לאחר שירותו הצבאי אובחן סמואל כפוסט־טראומתי, אך הוא מעולם לא הוכר באופן רשמי על ידי משרד הביטחון. כיום, יותר מ־30 שנה לאחר מכן, כשהוא מוצא עצמו שוב מתמודד עם הטראומה על בסיס יומי, הוא מבקש לקבל את ההכרה שלא קיבל כל השנים.
"תומר היה כל חיי, כל מה שעשיתי היה למענו ומתוך מחשבה עתידית עליו", הוא מוסיף. "בשלושת החודשים האחרונים אני אדם מת, אני לא מצליח לצאת מהבית. אני לא עובד, אני לא מסוגל לעבוד, אני לא מסוגל לתפקד, אני בקושי מפרנס את עצמי. אני לא מצליח לאסוף את השברים. אני מבקש שהמדינה תאפשר לי לחיות בכבוד בלי להזדקק לנדבות או לפנות לעמותות. שתיתן לי את היכולת והעזרה שאני צריך נפשית וכלכלית, בלי מלחמות, בלי טרטורים, בלי בירוקרטיה. אין לי כוחות למלחמות".
עורכי הדין מרק לייזרוביץ וקרן ברק מלווים את סמואל. "למרות הרפורמות של השנים האחרונות, אני לא רואה בשטח שינוי, ואני עדיין מרגישה את הסחבת", אומרת ברק. "אני לא מוכנה שסמואל יעבור את התלאות האלה רק בגלל שהוא כביכול הלום קרב מהסיפור הקודם".
