בדיוק שנה לפני כתיבת שורות אלה, ב־4 בינואר 2023, קיים שר המשפטים יריב לוין מסיבת עיתונאים בכנסת שבה הציג לראשונה את עיקרי הרפורמה המשפטית שלו. בזחיחות, ביטחון עצמי וקוצר רוח של מי שחיכה כל חייו לרגע הזה, למדנו לראשונה על תוכניותיו להחלשת מערכת המשפט ובית המשפט העליון. בפעם הראשונה התוודענו לחוקים שבהמשך ידענו לזמר אותם מתוך שינה: חוק היועמ"שים, פסקת התגברות, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ביטול עילת הסבירות. וזה, כפי שהבטיח לוין, רק השלב הראשון.
כשנשאל לוין אם עידכן את נשיאת בית המשפט העליון בתוכניתו, היישיר את אותו מבט אטום ויהיר שלמדנו להכיר וענה בשלוש מילים בלבד: "לא היה צורך".
שנה חלפה, וגם אם לא נתייחס לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה שפרצה בעקבותיו, מדובר בשנה סוערת ומטלטלת. לראשונה, במקום להילחם באויבים חיצוניים, יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות, שבת אחרי שבת, בכל מזג אוויר, ונשבעו להמשיך עד שאיום המהפכה המשטרית ירד מסדר היום.
נדמה לי שמעט מאוד אנשים יתווכחו עם הטענה שהפילוג והשיסוי הפנימי ומלחמות האחים שנולדו ברחובות – הם שהביאו בסופו של דבר לאירועי אוקטובר. או כפי שאמר השבוע נסראללה בנאומו – את החולשה של ישראל הריחו עד לדאחייה בביירות ולתת־קרקע במרחב חאן־יונס. וממשלה שעיקר עיסוקה הוא בניסיונות להשתלט על בית המשפט ולחוקק חוק נבצרות מיוחד לראש הממשלה שנועד לבצר את שלטונו – לא פנויה להתעסק בחיים עצמם. ולא, מר נתניהו, אלה לא החיים. אלה החיים על פי אדם שבורח מגורלו.
צריך לקוות שחוק הנבצרות, או בשמו השני: חוק הפרנויה, שתחולתו נדחתה לממשלה הבאה, ושנולד מתוך החשש של ראש הממשלה שהיועצת המשפטית תחליט להדיח אותו – יקבל את המקום הראוי לו אפילו בכאוס ששורר בין אוזניו של נתניהו. שהוא מבין שממילא אין רוב לנבצרות שלו. כל השופטים שהתנגדו לדחייה – לא יתמכו בנבצרות, וגם חלק מאותם שופטים שהיו בעד הדחיה – לא יתמכו בו.
אבל העיסוק המשפטי האובססיבי הוא שהפך את מר ביטחון תוך שנה למה שנאמר היום בכל מקום, ממסדרונות הבית הלבן ועד לארמונות המנהיגים במזרח התיכון, מראשי מערכת הביטחון ועד ל"אקונומיסט" אתמול, שנתניהו הוא כישלון ביטחוני ושאי־אפשר לנצח איתו. או בתרגום המילולי מאותה כתבה: "נתניהו מחרבש את המלחמה, הגיע הזמן להעיף אותו".
אבל הסיפור הגדול הוא לוין ורוטמן שהצליחו בכישרונם להביא השבוע לפסיקה תקדימית, כשבג"ץ פסק לראשונה שהוא יכול לפסול גם חוקי יסוד. מישהו אמר לי השבוע שלוין בדיכאון. נו, אמרתי, את זה כבר שמענו, וכמה ימים אחר כך הוא צולם מתפוצץ מצחוק במליאה. לא, לא, אמר אותו גורם שמכיר את לוין היטב. יריב מבין היטב את הפספוס ההיסטורי הזה.
אלא שזה לא רק "פספוס". זו ממש הליכה לאחור. לפני לוין היו שלושה שרי משפטים מהימין. יעקב נאמן, גדעון סער ואיילת שקד. חוק של סער עשה תיקון שלפיו צריך לבחור שופטי עליון בקונצנזוס, מה שהביא לכך שבית המשפט העליון מאוזן מבחינת שופטים שמרנים וליברלים. עובדה: אפילו ההחלטות האחרונות היו על חודו של קול.
ואז הגיע לוין. הוא בא עם שיטה של הכל או לא כלום, וכרגע מדובר באפס תוצאות. לראשונה נקבע שמותר לפסול חוקי יסוד, ובפעם הראשונה נפסלו שני חוקים כאלה. לא רק לוין נפגע. הליכוד נפגע בדעת הקהל, והנזק הנוסף הוא בקרע החברתי הקשה שהתחיל כמעט מראשית ימיה של הממשלה. במילה אחת: כישלון. בשתי מילים: כישלון מוחלט.
אם היה עד כה ויכוח בין שתי אסכולות, האבולוציונית והרבולוציונית, על איך משנים את המאזן בין בית המשפט לכנסת ולממשלה, הרי שהאסכולה האבולוציונית, של שינוי הדרגתי תוך כדי הידברות, הביאה להרבה יותר הישגים מהשנייה. לוין לא הצליח למנות אפילו שופט שמרני אחד, בניגוד לקודמיו. מיותר למנות פה את הטעויות שעשו לוין ורוטמן בדרכם לכבוש את בית המשפט. מסתבר שצריך לדעת לנהוג על די־9.
לוין הפסיד הכל. המעמד שלו בליכוד עדיין חזק, אבל לא כמו שהיה. בסקרים פנימיים הוא כבר לא במקום הראשון. הוא כבר לא נחשב יורש פוטנציאלי לנתניהו. והכי גרוע – חלה התרחקות בינו לבין ראש הממשלה. כשיש כישלון, נתניהו לא צריך לחפש הרבה כדי להטיל אותו על מישהו אחר.
אסתר חיות צדקה. המבצר לא נפל. נשיאת העליון סיימה את הקדנציה שלה בגו זקוף. וזה מה שיזכרו לה. כך גם מי שהובילה את קרבות הבלימה נגד המהפכה המשטרית, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שנקטה עמדות אמיצות כשהדברים נפלו בטריטוריה שלה. כמו כן התברר שיש לישראל חברה אזרחית שמסוגלת להשפיע, לפעול ולהתגייס למאבקים ארוכי טווח. אבל עם כל המחאה, האופוזיציה והתסיסה המרשימה ברחובות - בלי המנהיגות של שתי הנשים האלה, לא היינו מגיעים למה שהגענו.
אפשר להגיד שהמהפכה המשטרית לא תחזור בקרוב לחיינו. הימין למד שיעור חשוב של מגבלות הכוח; המלחמה מונעת כל עיסוק בנושאים האלה; הלקח הנלמד הוא שהאסטרטגיה שננקטה הביאה רק נזק.
ובכל זאת, למרות הרצון לראות את הרפורמה נזרקת לפח ההיסטוריה, זו תהיה טעות לחשוב שהאירוע הסתיים. צריך להבין שהכנסת עוד תחזור לחוקק, ושהעליון משנה בימים אלה את ההרכב שלו עם פרישתן של חיות וענת ברון. כל מה שעברנו, צריך להיות לקח של שני הצדדים כדי לשבת ולנסות לסדר בהסכמה את הסוגיה של הפרדת הרשויות. ובעיקר להבין, שלא רק צד אחד יקבל את כל מבוקשו.
