פריסת צה"ל ברצועת עזה, נכון לשלשום, עמוקה ורחבה יותר מהרושם שקיבלתי מדיווחים קודמים. פיקוד הדרום מתכוון להוסיף ולהרחיב אותה. המהלך שהתחיל בשכונות הצפון־מזרחיות של חאן יונס גלש דרומה, אל כל העיר; מה שהתחיל בחרבת חזעה, מול קיבוץ ניר עוז בדרום, יגלוש למקומות נוספים. בתוך ימים כל השטח מצפון לנחל עזה יהיה תחת שליטה ישראלית. האוכלוסייה שיצאה דרומה לא תורשה לחזור. צה"ל יתקדם לקראת השתלטות על מחנות המרכז, על אל בורייג' ונוסייראת.
יש שלוש דרכים לתאר את הכוונה מאחורי המהלך הזה. דרך אחת היא טיהור: צה"ל הולך לכל מקום בו מוצבים גדודים של חמאס, הורג מחבלים ומפוצץ מפקדות, פירים ומנהרות; דרך שנייה היא נקם: צה"ל הורס בשלבים את כל השטח הבנוי ברצועה והופך את תושביה לעקורים, באוהלים או ברחובות. ברפיח היו ב־7 באוקטובר 200 אלף נפש. היום יש בה 800 אלף; דרך שלישית היא כיבוש: צה"ל כובש את הרצועה ויוצר את הוואקום שיזמין בהמשך הקמה של ממשל צבאי והתנחלות יהודית.
הצבא דבק בכוונה הראשונה: טיהור קיני מחבלים, משימה צבאית נטו; העולם, בכלל זה ממשלות ידידותיות, משוכנע שמדובר באפשרות השנייה, במסע נקם, עיוור וברוטאלי, ובטיהור אתני: זה המסר מתמונות ההרס והפליטות שהעולם נחשף אליהן בערוצי הטלוויזיה וברשת החברתית; אלה הציטוטים שמתפרסמים מפי שרים בממשלת ישראל.
הניסיון ההיסטורי מזהיר מפני האפשרות השלישית. "מה ששברת הוא שלך", אומרים האמריקאים. האמירה הזאת יפה גם לחנויות לכלי־בית וגם למתקפות צבאיות בעזה.
שלושה חודשים עברו מאז תחילת המלחמה - הרבה מאוד זמן במלחמות ישראל. אחד הדברים שלמדנו בחודשים האלה הוא שמלחמות שנפתחות במחדל נורא, באסון, דווקא הן, יכולות לזכות לתמיכה ציבורית רחבה, לאורך זמן. כשהמילואים מגויסים בהמוניהם גם התקשורת מגויסת בהמוניה וגם המערכת הפוליטית מגויסת, כולל תנועת המחאה. כגודל החורבן גודל התלות שלנו בצבא אחרי החורבן. בתחילת המלחמה סיפר לי קצין בכיר באוגדה שפעלה בצפון עזה שכאשר יצא להלוויה של אחד ההרוגים בעוטף רצה לפשוט את מדיו וללבוש אזרחי, עד כדי כך התבייש בחלקו של צה"ל במחדל. והנה, בתוך ימים היחס למפקדים בצבא התהפך: במקום זעם הערצה, כמעט סגידה. צה"ל לא טועה לעולם.
זה מצער, משום שהמלחמה, הירואית כפי שהיא, לא השיגה עד היום אף אחת מהמטרות שלה, לא המטרות הבלתי־אפשריות שהשית עליה נתניהו ולא המטרות המציאותיות יותר שניסח הרמטכ"ל. זאת לא האשמה - זאת עובדה. יש הישגים מבצעיים בשטח, גם בדרום, גם בגבול לבנון. אין פתרונות; אין אסטרטגיית יציאה.
בצבא מייחלים למציאות בעזה שתאפשר כללי משחק כמו בצפון הגדה: צה"ל נכנס לערים ולכפרים כרצונו; את המערכת האזרחית מנהלים הפלסטינים בשיתוף פעולה חלקי עם ישראל. אבל עזה איננה ג'נין. קריסת המערכת האזרחית של חמאס תהפוך אותה לחור שחור, ממש כמו שנראות עזה ובנותיה בתצלומי אוויר.
מי ינהל לנו את עזה? חמולות, הציעו גורמים במערכת. מוחתארים, ראשי חמולות, ינהלו למעננו את הרצועה. נדב איל היה הראשון שפרסם את הידיעה.
לא חמאסטן ולא פתחסטן, התחייב נתניהו. אז תהיה חמולסטן. הקשישים בינינו זוכרים שההמצאה נוסתה פעם, ב־1977, והסתיימה בכישלון מהדהד. קראו לה אגודות כפרים: כמו בימי המנדט הבריטי, המוחתארים ינהלו את חיי האוכלוסייה תחת מרות המושל הישראלי. יגאל כרמון על תקן לורנס איש ערב. זה לא המריא אז ולא ימריא עכשיו, כשיחיא סינוואר וחבריו רוצחים משת"פים על הרבה פחות מזה.
•••
ביום שני נחת בנתב"ג המטוס ה־150 ברכבת האווירית שהנשיא ביידן העמיד לשירות ישראל. ארגזי חימושים הורדו מהמטוס החכור אל המסלול, ומשם יצאו ישר לבסיסי חיל האוויר. מה שלא טס הגיע באוניות. לא היה כדבר הזה, בממדים האלה, גם לא במלחמת יום כיפור.
קיומו של צינור האספקה האמריקאי משמח ומדאיג. משמח, משום שיש לנו במלחמה הזאת בעלת ברית חזקה שאפשר לסמוך עליה; מדאיג, משום שהתברר שישראל לא מסוגלת להתגבר לבדה גם על הקטן באויביה. ראשי היישובים בצפון שדוחפים למלחמה כוללת נגד חזבאללה נותנים ביטוי לזעקה המוצדקת של התושבים שלהם. לא תפקידם לבדוק את מצב המלאים בצבא.
בשבועות הראשונים למלחמה, באימונים ובתוך הרצועה, הכוחות ירו בלי חשבון. העצבים שיחקו תפקיד; גם רגש הנקם. אולי גם שיטת הלחימה. ערב הפסקת האש הבינו שכך אי אפשר להמשיך.
שוק החימושים גלובלי. הכל זורם, עד שמגלים שבמדינות מסוימות החוק אוסר על אספקת ציוד צבאי למדינה ששרויה במלחמה. איטליה למשל. רכיב צבאי מסוים, לא חיוני, ישראל רוכשת באיטליה. מצטערים, אמרו האיטלקים. החוק אוסר עלינו. האמריקאים הציגו בעיה מסוג אחר: המלחמות באוקראינה ובעזה רוקנו את מחסני החירום שלהם. יש סוגים של חימושים שהצורך בהם גבר מחדש. רקטות אוויר־אוויר, למשל. בעבר הן שימשו לקרבות אוויר. עכשיו הן זוכות לחיים חדשים, ככלי נשק נגד כטמ"מים.
המסקנה במערכת הביטחון חד־משמעית: ישראל חייבת לייצר את כל התחמושת שלה בעצמה ולפתוח עוד קווי ייצור לנמ"רים ולטנקים. צרכי המלחמה אילצו את משרד הביטחון להורות על הפסקה זמנית של הייצוא הבטחוני. לכל ההחלטות האלה יש מחיר כלכלי לא מבוטל.
•••
חייל שהשתתף בלחימה בחאן יונס נחשד שירה למוות במחבל כפות. אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן הורה לפתוח בחקירת מצ"ח. הידיעה פורסמה מבלי לעורר הדים. מקור אמר לי שזה המקרה היחיד של חשד בעבירת מלחמה שנחקר כרגע, אבל מקור אחר הסתייג: יתכן שיש מקרים נוספים.
מלחמה נגד ארגון טרור, בלב אוכלוסייה אזרחית, לאחר טבח נורא, מזמינה עבירות. אני מניח שהצבא יידע לטפל במקרים חריגים. הבעיה כרגע היא דווקא בנורמה: בגלל הרבה סיבות, לא כולן משפטיות, ישראל מוצאת את עצמה בדרך לספסל הנאשמים בהאג. הפרקליטה הצבאית הראשית שלחה מכתב קשה בעניין הזה לרמטכ"ל. היא לא לבד: בצמרת מערכת הביטחון מודאגים מאוד.
התחקיר של היומון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", עיתון אוהד בדך כלל, הוא דוגמה טובה. צוות גדול של העיתון חקר את התקפת צה"ל על המפקדה של איברהים ביארי, מפקד גדוד החמאס בג'בלייה. ביארי ועשרות מפיקודיו נהרגו בהתקפה.
העיתון מכיר בלגיטימיות של חיסול ביארי ואנשיו. הוא מציין שחיל האוויר עשה מאמץ לא לפגוע בבלתי־מעורבים. יש לו שלוש טענות: אחת, בניגוד למקרים אחרים, האזרחים לא הוזהרו; השנייה, השתמשו לפחות בשתי פצצות שהנזק שלהן כבד במיוחד, מעבר לצורך; השלישית, מטוסי חיל־האוויר פוצצו מנהרות בחימוש מדוייק. הם לא הביאו בחשבון את העובדה, שפיצוץ המנהרות השמיד גם את הבתים מעליהן.
126 בלתי מעורבים נהרגו בהתקפה על המפקדה בג'בלייה. הנזק האגבי לא מסתכם רק בהם.
