בשבועות האחרונים נשמעת שוב ושוב המנטרה כי ביום שלאחר המלחמה יהיה על הפלסטינים לעבור תהליך של דה־רדיקליזציה, חינוך מחדש לסובלנות וקבלתה של ישראל. ההנחה המובלעת של דרישה זו היא שכל הפלסטינים ברצועת עזה היו שותפים למתקפת 7 באוקטובר, בין אם בפועל בין אם בתמיכה, ושכלל הפלסטינים אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. זו טענה שרואה במיליונים של בני אדם כאילו היו גוש אחד חסר דעות וניואנסים, וגם כזו שלא עולה בקנה אחד עם העובדות.
Arab Barometer, מכון אמין ומקובל בעולם ששותפים לייסודו אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת מישיגן, ביצע סקר ברצועת עזה טרום המלחמה: רוב מובהק ביטא מיאוס משלטון חמאס, בחירה ברורה בפתרון שתי המדינות ודחייה של פתרון צבאי. אז מה, יגידו בישראל, הם כולם בחרו בחמאס בפעם האחרונה שהתקיימו בחירות, ב־2006. גם זה מאוד לא מדויק. 65% מתושבי עזה הם מתחת לגיל 25, כלומר המבוגרים שבהם היו בסך הכול בני שמונה כשחמאס נבחר או כשתפס את השלטון ברצועה בכוח ב־2007. במילים אחרות: כשני־שליש מתושבי הרצועה מעולם לא בחרו בחמאס בבחירות חופשיות.
בישראל אומרים: מדוע תושבי הרצועה לא הפילו את חמאס בהפיכה עממית? גם כאן צריך להבין כי החברה הפלסטינים מורכבת ומרובדת, ופעולה אחידה שכזו איננה בהכרח מהלך טבעי. בדיוק כמו ישראלים, בימים כתיקונם יש רבים שמעדיפים פשוט להתרחק מענייני פוליטיקה ולחיות חיי יומיום. בנוסף, ממשל חמאס היה אוטוקרטיה אלימה, ואת המחאות השונות שפרצו בשנים האחרונות הוא דיכא באלימות או הסיט לטובתו באמצעות תומכיו. ישראל נלחמת מזה שלושה חודשים בחמאס ולא הביסה אותו - האם אפשר היה לצפות מאנשי הרצועה שיעשו זאת? נכון, מאז שהחלה המלחמה הסקרים מראים כי התמיכה בחמאס במגמת עלייה - אולם גם כאן צריך להבין את הפלסטינים כחברה דינמית ולא כגוש אחד שפועל על פי אוטומט מחשבתי. חלק מהפלסטינים, כמו הישראלים, מביעים עמידה ברורה מאחורי מי שאוחז בנשק בזמן מלחמה. יחד עם זאת, גם סלידה מוחלטת מחמאס איננה בהכרח אהדה לישראל.
אכן, עבור דור שגדל ברצועה והעביר את כל שנותיו תחת הדיכוי של חמאס מכאן והמצור מכאן, ישראל איננה ידיד אלא אויב, ויידרש תהליך ארוך של ריפוי ושיקום. בייחוד אחרי המלחמה, זו תהיה חברה מרוסקת פיזית ונפשית. ואולם, למרות הפרדוקס, דווקא אחרי האסון הנורא שפקד וממשיך לפקוד את ישראל מאז מתקפת 7 באוקטובר, ישראלים יכולים להבין את הפלסטינים בעזה כבני אדם כמוהם: כואבים, המומים, דואגים, ובעלי השפעה מוגבלת על מה שמתחולל סביבם. אל מול מבול הקריאות לשטח את עזה, ו"כולם תומכי טרור", זה אולי קשה להפנים, אבל הפלסטינים אינם קליפות ריקות שאפשר להעביר מתודעה אחת לאחרת - בדיוק כפי שהישראלים אינם כאלה. לדמיין אותם ככאלה, זה לחשוב שהם אינם בני־אדם.
עצימת עיניים ישראלית אל מול הסבל של הפלסטינים פגעה בשני הצדדים לאורך כל שנות הסכסוך. כדי לשים סוף למלחמות, מוטלת אחריות רבה לא רק על הפלסטינים אל גם עלינו: לראות את בני האדם שבצד השני.
ד"ר דותן הלוי הוא פוסט־דוקטורנט באקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים שמתמקד בחקר ההיסטוריה של עזה, וחבר פורום "היום שאחרי המלחמה"
ההנחה שכל הפלסטינים בעזה היו שותפים למתקפת 7 באוקטובר רואה במיליונים של בני אדם כאילו היו גוש אחד חסר דעות וניואנסים, ולא עולה בקנה אחד עם העובדות
