על פי פרסומים בתקשורת, ארצות־הברית לוחצת על ישראל לסיים את המלחמה בעזה עוד לפני הכרעת חמאס. ללחץ עלינו מבחוץ מצטרף לחץ מבפנים, הנשמע מפי מספר אלופים במיל' שטוענים כי מיטוט שלטון חמאס אינו יעד מציאותי, מכיוון ש"אי־אפשר להשמיד רעיון". מבחינה לוגית, טיעון זה מצדיק את עמדת האמריקאים - הרי אם ממילא אי־אפשר להשמיד את חמאס באופן מלא, אזי אין להמשיך לנסות ולהשיג את המטרה שנקבעה על ידי קבינט המלחמה. וכמו בעברנו הלא רחוק, הסימביוזה של לחץ מבחוץ ומבפנים יכולה להסב נזק ביטחוני עצום למדינת ישראל. קבינט המלחמה, שאינו זז בינתיים מיעד חיסול חמאס, צודק - וראוי לחזק את יכולתו להדוף את הלחצים, מבחוץ ומבפנים.
הלחצים מבפנים: הטוענים שאי־אפשר למוטט רעיון טועים. הנאציזם קיים עדיין במוחות מעוותים במקומות רבים בעולם, ויש גם פעילות אינטרנטית ענפה של ארגונים פשיסטיים מכוערים המקדמת שנאה ושטנה בין אנשים ובין עמים, אך אין במועל יד המצדיע שלהם נשק. זה כל ההבדל. נשיא מצרים א־סיסי, למשל, דיכא את האחים המוסלמים במצרים לא עם כסף מקטאר: הוא כלא את מי שלא חיסל והפריד את חברי הארגון מכל תפקידי הממשל והסמכות הציבורית. גם שליט האמירויות מוחמד בן זאיד פעל בצורה דומה לאחר ניסיון הפוטש ב"אביב הערבי" ב־2011. אם עזתי כלשהו רוצה להמשיך לחלום על חזרת מעשי הזוועה של 7 באוקטובר, שיחלום, לא ניקח זאת ממנו - אבל את הכוח לממש את חלומו ניקח. רעיון רצחני ממוטטים על ידי הפרדת הרעיון מכוח פוליטי וצבאי, וזה נעשה רק על ידי כוח (היוצא מן הכלל היחידי בהיסטוריה הוא שיבת ציון, הרעיון היהודי שהיה ללא כוח פוליטי וצבאי במשך אלפיים שנה ובכל זאת שרד).
הלחצים מבחוץ: ביטחונה של ישראל הוא בין האינטרסים החשובים ביותר לאמריקאים, אבל לישראל הוא האינטרס היחידי. לכן, לאורך ההיסטוריה של היחסים בינינו, היו צמתים שבהם ראשי ממשלות ישראל נאלצו לומר "לא" בזמן שהממשל בוושינגטון רצה לשמוע "כן". זה קורה בדיפלומטיה, בין מדינות ידידותיות ביותר. לאמריקאים ברור שהאזור נע במהירות אל עבר עימותים צבאיים רבי היקף. מה שאמור היה להיות לאחר פירוקה של ברית־המועצות קץ ההיסטוריה, עם עולם חד־קוטבי שבו אמריקה מובילה דמוקרטיזציה גלובלית, התברר רק כפאוזה היסטורית. העולם הולך ומתחלק שוב לעולם דו־קוטבי (לפחות), בין אמריקה מוחלשת אל מול ציר אנטי־אמריקאי מתחזק בראשות איראן ולווייניה בגיבוי רוסיה וסין. אם איראן תשיג נשק גרעיני, אי־היציבות שהיא גורמת היום על ידי שליחיה הטרוריסטיים יתברר רק כפרומו למה שמצפה לנו. אמריקה מבינה זאת היטב, אבל זו שנת בחירות, והדבר האחרון שהדמוקרטים השולטים מעוניינים בו הוא מלחמה במעורבות אמריקאית. עדיף להערכתם הפוליטית לדחות את העימות הקרב ובא ולגלגל אותו לפתחו של הממשל הבא. הדרישה מישראל לעבור ללחימה בעצימות נמוכה ולא למוטט את חמאס נמצאת שם, במערכת הבחירות של ארצות־הברית.
אפשר להבין את אנשי הממשל, אך אסור לישראל לקבל זאת. לחץ אמריקאי הוא דבר טוב כשהוא מופנה למקום הנכון ובזמן הנכון, זה מסמן מנהיגות ועוצמה אמריקאית הנדרשות ליציבות גלובלית. הלחץ, אם כן, צריך להיות מופנה למדינות ערב המתונות האנטי־איראניות השומרות לעצמן את הפריווילגיה לשבת בצד, ליהנות מהביקורת על ישראל מבלי לנקוף אצבע לעזור לתושבי עזה.
לחץ אמריקאי? בהחלט כן. קודם כל על מצרים, המדינה היחידה בעולם שמונעת כניסת פליטים לשטחה. זה הקול שצריך להישמע מישראל: קול הגיוני ומוסרי שהיה צריך להישמע מזמן.
ד"ר יחיאל לייטר הוא אסטרטג מדיני ועמית בכיר בפורום "שילה". הוא יוזם, יחד עם תת־אלוף (במיל') דדי שמחי, מיזם של אחדות בעם. בנו, רב־סרן משה ידידה, נפל עם עוד שלושה מחבריו כשפיקד על פלוגת החוד של חטיבת "חיצי האש" 551, בלחימה בעזה
