עשרה עיתונאים עזתים התייצבו מול מצלמת טלוויזיה בשלישי האחרון, שהוכרז כ"יום הנאמנות לתקשורת הפלסטינית". המקום שנבחר – תל חורבות במרכז רצועת עזה שלא נותרו בו בנייני מגורים. "אנחנו כאן להזכיר את עמיתינו שנהרגו, ואנחנו כאן להודיע שלמרות הניסיונות לחסל כל אחד מאיתנו, לא נפסיק". הדובר, העיתונאי יוסוף פארס מסוכנות הידיעות העזתית "וופא", סיפר כי מטוסי חיל האוויר הצניחו הודעות אזהרה לכל אחד מאנשי התקשורת. "מתברר, שהאויב יודע איפה אנחנו נמצאים, הם רודפים ומנסים לפגוע בכל אחד, כדי להשתיק את התקשורת".
יש תופעה חדשה בתקשורת העזתית: ילדים וילדות בגילי 14-10 מתייצבים מול המצלמות לדווח על ההפצצות. כך, שאהין בן ה־11 מדווח מתוך גלי ההריסות. אביו מנסה להניא אותו, טוען ש"מסוכן מאוד", האמא צורחת בפחד, אבל שאהין מתעקש. "נמשיך למרות הכאב", מלווה אותו העיתונאי הבכיר שפניו מכוסים.
משרד האינפורמציה בעזה מתעקש על 1,106 עיתונאים עזתים שנהרגו בשלושת החודשים האחרונים. ארגון עיתונאים ללא גבולות וארגוני הגג של עיתונאים מכל רחבי העולם טוענים שנהרגו "רק" 672 אנשי תקשורת.
אין ויכוח, שהדיווח המזעזע מכולם אירע לפני שבועיים, ביציאה מבית הספר היסודי "חיפה" בחאן־יונס. צוות ערוץ אל־ג'זירה התלווה לחוליית אנשי ביטחון שדהרה לחלץ משפחה מהשטח המופצץ. ביציאתם, חטפו העיתונאים הפגזה מהאוויר. הכתב הוותיק של הערוץ, וואיל דחדוח, ספג רסיסים בבטן ובזרוע ימין, נפל על הקרקע, הצליח להתעשת ונמלט ברגל. הוא הותיר את הצלם, סאמר אבו־דקה, שדימם במשך שש שעות עד מותו. בגלל ההפצצות שלא נפסקו, צוותי החילוץ הפלסטיניים לא הצליחו להתקרב.
וואיל דחדוח סוחב קריירה ארוכה. הוא בכל מקום, בכל שעה. ראיתי אותו שבועיים לפני שנפצע בעת הכנת כתבה, מקבל דיווח מצמרר על הפצצה בדירתו הזמנית בדרום הרצועה. רעייתו של דחדוח בן ה־53, בתו, בנו, וגם הנכד הקטן, נהרגו בהפצצה. דקות ארוכות הוא התייפח אל מול המצלמות, ואז קם והודיע: "אני ממשיך לעבוד". השבוע הודיעה אגודת העיתונאים של מצרים על זכייתו בפרס עיתונאי השנה.
אני חייבת להחזיר את הקורא אל 7 באוקטובר. חמישה עיתונאים עזתים התלוו לחדירה הפתאומית ליישובי הדרום ולפסטיבל נובה. אחד מהם תועד, ערב היציאה, מתחבק בחום עם יחיא סינוואר ומקבל ממנו נשיקה על הראש, סוג של הבעת אמונים וכבוד למקצוע. בוויכוח שהתפתח בין גורמים ישראליים למעסיקי הצלמים שחדרו ליישובי הדרום רכובים על אופנועי חמאס, עלתה השאלה אם חדירת אנשי התקשורת חוקית, והאם יוכרזו כמשרתי האינטרסים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי.
הכיסוי שעושים מאות אנשי התקשורת העזתים, נקודתי. באים לאזור הרוס, מצלמים, ושולחים דיווח קצר. אין קשר רציף בין העיתונאים, וחלקם הוגלו לדרום הרצועה.
טום דאוסן, סגן מזכ"ל הוועדה הבינלאומית לזכויות העיתונאים, טוען כי ב־30 השנים האחרונות לא נהרגו כל כך הרבה אנשי תקשורת (פלסטינים) בתקופה קצרה כל כך. "זה הופך לבלתי אפשרי להתעלם מכמויות העיתונאים הנפגעים", הוא מחה. על 7 באוקטובר, לא נשמעה אף מילה מטעמו.
אין תשובה נחרצת לפי שעה, לשאלה עד כמה מנהלים עיתונאי עזה עבודה חופשית. לפי כל הסימנים, לא מדובר בתקשורת עצמאית. עיתונאית, שניסתה את כוחה ככתבת שטח, מספרת איך זומנה לפגישה עם שני אנשי חמאס לקבל "תדריך". "הסבירו לי שאם יהיה עניין לפרסם ידיעות על הבכירים, ידאגו להעביר אליי, וחובתי לפרסם את התוכן במלואו", היא תיארה וסיכמה: "אם לא, ידאגו לטפל בי".
