אני כבר לא מופתע מהרציחות בחברה הערבית, שהולכות ומתרבות באופן מחריד ומטריד. בכל יום אני מניח ידיי על הלב ואומר לעצמי שהלוואי שלא אקבל בטלפון הודעות על מקרים קשים נוספים, אבל זו רק תקווה. המציאות היא אחרת.
גם בפתח השנה החדשה לא הופתעתי משני מקרי הרצח שהתרחשו, בגליל המערבי ובמשולש. עבריינים למעשה קיבלו "אור ירוק" לבצע את פשעיהם. 244 רציחות היו בחברה הערבית בשנה שעברה, רק עשר פוענחו. הכישלון הזה רשום על המשטרה והמשרד לביטחון לאומי.
ארגוני הפשיעה פועלים בקלות בלתי נסבלת. הם לא חוששים מרשויות החוק. אין להם בעיה לבצע רצח גם לעיני ילדים, לאור יום. זו כבר ממש שגרה ברחובות היישובים הערביים. המשטרה, כאמור, לא הצליחה להגיע לעבריינים. היא גם סגרה תיקים על איומים וירי. אזרחים איבדו את האמון במשטרה והתחילו לקחת את החוק לידיים. הם מגינים על עצמם ונוקמים בדרך שלהם. כך מתרחבים הסכסוכים והסכנה הנשקפת לחיי אדם.
פעמים רבות אני מרגיש שאיני רק עיתונאי. אני מקבל שיחות ממשפחות שבניהן ובנותיהן נרצחו ושומע את הכאב העמוק. מבקשים ממני לעקוב אחר המקרים שלהם. בשנה שעברה ראיינתי גם משפחות של נרצחים. פתאום, באמצע ראיון, אחד הילדים שואל את אמו מתי אבא יחזור. קשה לתאר את הכאב. בבתים האלה עדיין לא מעכלים את המוות.
בשבועות הראשונים של המלחמה נרשמה ירידה משמעותית במקרי הרצח בחברה הערבית. משום שהציבור איבד את הביטחון האישי, המשטרה הייתה נוכחת ברחובות, הציבה מחסומים. אחרי שהשוטרים שיחררו קצת, הפושעים הרגישו שוב בנוח לרצוח. זהו מצב שאינו מתקבל על הדעת. אם המשטרה הייתה רוצה להילחם באמת בפשיעה, היא הייתה נשארת ברחובות ואולי גם עוצרת תוך זמן קצר עבריינים. במקום זה ארגוני הפשיעה חזרו לפעול, ממש על בסיס יומי, ממש בפניהם של אזרחי ישראל הערבים.
המוזר בכל זה הוא שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שנכשל במלחמה בפשיעה, הודיע לפני כמה ימים על הארכת כהונתו של המפכ"ל קובי שבתאי, לתקופה של שישה חודשים. תזכורת: שבתאי לא הביא הישגים גדולים בתחום. זה בסדר שלא מחליפים מפכ"ל תוך כדי מלחמה, אבל מישהו חייב להודיע לממשלה שגם במגזר הערבי יש מלחמה, כבר כמה שנים.
כזכור, במקרים שונים נרצחו חמישה או ארבעה בני אדם. המשטרה ביקשה אישור להשתמש באמצעים טכנולוגיים שונים כדי להגיע לרוצחים, אבל מאז – ועברו כבר חודשים – לא נרשמה שום התקדמות שתוביל לפתרון. בינתיים אלה רק דיבורים באוויר. לא נראה לי שאם יתרחש רצח על רקע פלילי של שלושה או ארבעה בני אדם ביישוב יהודי, יקח למשטרה שנים כדי להגיע לרוצחים. סביר להניח שהם ייתפסו במהירות, אולי יהיה עיכוב קצר.
המצב היום הוא שאין לחברה הערבית כתובת. אין למי לפנות, אין בפני מי לזעוק. שום מקרה רצח כבר לא מפתיע אותנו. כל אחד פשוט מתפלל שזה לא יגיע אליו. עד שלא יגיע השינוי, אזרחים יקחו את החוק לידיים – והמצב רק יחמיר.
ארגוני הפשיעה פועלים בקלות בלתי נסבלת. הם לא חוששים. אין להם בעיה לבצע רצח גם לעיני ילדים, לאור יום. זו כבר ממש שגרה ברחובות היישובים הערביים
