בנאום שנשא ב־2011 לכבוד קבלת פרס נסיך אסטוריאס לספרות, לאונרד כהן דיבר על הדרך הארוכה שעשה כדי לפענח את הקול שלו. "כשהייתי גבר צעיר, מתבגר, רעב למצוא קול, למדתי את המשוררים האנגלים", אמר, "הכרתי היטב את עבודתם וחיקיתי את הסגנונות שלהם, אבל לא מצאתי קול. רק כשקראתי, אפילו בתרגום, את העבודה של לורקה, הבנתי שיש קול. זה לא שהעתקתי את קולו; לא הייתי מעז. אבל הוא נתן לי אישור למצוא את קולי, למקם את קולי; כלומר למקם את עצמי, עצמי שהוא לא קבוע, עצמי שנאבק על קיומו שלו".
יותר מכל דבר אחר, 'הלהבה', ספר המאגד שירים של כהן שלא פורסמו, תרגומים לשירים מולחנים מאלבומיו האחרונים ומרשימות אחרות, הוא ניסיון להנציח את המיתוס של כהן בשני מישורים: הראשון הוא היותו "כותב", ועוד יותר מזה "משורר" לפני שהוא "זמר"; והשני הוא שה"קול" של כהן היה נאמן קנאי לפרשנות של המושג "קול" בנאום הנ"ל: "עצמי שהוא לא קבוע, עצמי שנאבק על קיומו שלו".
כמי שאהב להתאבק עם עצמו לא פחות ממה שנהנה להיכנס לזירה הרגשית עם החיים (ובעיקר עם נשים), כהן ידע למה החיפוש אחר "קול" ככותב כל כך מטריד אותו, דווקא אותו: קודם כל הוא באמת ובתמים היה משורר, ולכן גם נרקיסיסט ומגלומן לא קטן, שזקוק בקביעות לאישור שיש הצדקה למקצוע שבחר. אבל מעבר לזה, את ה"קול" האחר שהיה דרוש לו כדי להפוך לאייקון הוא לא היה צריך לאתר או לחצוב, משום שהוא פשוט היה שם תמיד, כפי שכתב ב־Tower of Song: "אני נולדתי ככה, זה היה המצב/ נולדתי עם מתת האל של קול זהב" (תרגום: קובי מידן).
מקריאה בשירי 'הלהבה' קל להבחין עד כמה כהן מתקשה ליישב את הפער שבין הטבעיות של הקול שבוקע מהגרון לעומת הייסורים של הקול שיוצא מהעט כמו קטשופ בבקבוק שצריך להכות בתחתית שלו שוב ושוב, רק כדי לקבל קצת עגבניות והרבה סוכר. "שבת בבוקר/ ואני יושב ליד השולחן/ עליו כתבתי/ את מגדל השיר", כותב כהן באחת הפואמות שמאוגדות בחלק השלישי והאחרון של הספר. ב'מגדל השיר' כהן הסביר שהישיבה הזאת לא נעשתה בהתנדבות: "תריסר מלאכים מעולם קדמון קשרו אותי אל השולחן הזה". זוהי הטרגדיה שלו כיוצר: קול הזהב הוא מתנת האל; הישיבה לשולחן היא מעשה כפייה של מלאכים.
ואכן, הקריאה ב'הלהבה' היא מרדף בלתי פוסק של כהן המשורר אחרי כהן הזמר, ואולי גם להפך. אי־אפשר שלא לקרוא את השירה שלו, אם הולחנה ואם לאו, מבלי לשמוע את הגוון החם והעוטף של קולו, כמו כלי נגינה שלא מוכרים באף חנות, ועוד לא נולד המורה שילמד אותך איך לשלוט בו. ודוק: כהן היטיב לעבוד עם מפיקים שלא היו מומחים גדולים בשירת לורקה, אבל הבינו מצוין את האבולוציה הווקאלית שלו וידעו מה דרוש לה כדי להישאר על־זמנית. לכן אפילו פיסת שירה מבריקה כמו 'אתם רוצים שיהיה אפל יותר' (מהאלבום האחרון שהוציא לפני מותו) חסרה את המהלך המכשף של הבס, את קולות הרקע הלופתים, ומעל הכל - את הליהוק הגאוני של החזן גדעון צלרמאיר, שחוזר על מילת המפתח בשיר, 'הנני', שבאמצעותה כהן מודיע שהוא מוכן לסוף שמחכה אפילו לו.
• • •
תרגום השירים שראו אור באלבומיו האחרונים של כהן מהווים, באופן טבעי, את המבחן המשמעותי של התרגום, שעליו הופקד אסף גברון. האחרון הוא לא רק סופר מצוין ומתרגם מוערך מאנגלית, אלא גם חבר הרכב האינדי 'הפה והטלפיים' (לצד אהד פישוף ורם אוריון), שידוע בטשטוש גבולות בין פופ למחוזות יותר ארטיסטיים ומופשטים. החשיבות של הרקע הזה מתבטאת בשיאה בתרגום שיר קשה למדי מהרפרטואר המאוחר של כהן, 'כמעט כמו הבלוז' (מתוך האלבום היפה Popular Problems מ־2014).
אחד המהלכים הקלאסיים בכתיבתו של כהן היא ריקוד על הקו שבין הרצינות התהומית עד כדי קיטש והציניות המוחלטת עד כדי הדוניזם, קו שמייצג את המרחק בין "משורר" ו"איש רוח" לאמן עתיר אגו, ובעיקר די חרמן. ב'כמעט כמו הבלוז' כהן מותח את החבל הדק הזה למקסימום, וגברון צועד איתו עד הסוף: "יש עינויים ויש סתם מוות וביקורות שביטלו אותי בבוז/ ומלחמות וילדים בלי כתובת/ אלוהים, זה כמעט כמו הבלוז". מלבד תרגום מוצלח של המהלך הכהני הנ"ל, גברון גם פותר בחוכמה את אתגר המילה "בלוז" ואת ההכרח לחרוז אותה כדי שלא לרוקן את השיר מהתוכן שלו. בשורה המצוטטת לעיל, לדוגמה, גברון הפך את bad reviews ל"ביקורות שביטלו אותי בבוז", למרות שאלו שני דברים שונים כביכול אבל בעצם לא: הגאווה המודעת לעצמה של כהן לא באמת מבדילה בין "ביקורות רעות" ל"ביקורות שביטלו אותי בבוז".
למעשה, רק לעיתים רחוקות גברון תירגם את כהן בהתאם לדימוי הציבורי הנשגב שלו. ב'אתם רוצים שיהיה אפל יותר', למשל, הוא מתרגם את הביטוי kill the flame ל"נכבה את הלהבה". מן הסתם המשמעות מדויקת, אבל בשיר שעוסק באופן כה מפורש בהכנה למוות, הבחירה ב־kill מקבלת משמעות נוספת, עוצמתית יותר, ועוד כזאת שהשפה העברית יכולה לשקף.
בחטיבת השירים שלא הולחנו בולט לטובה תרגום לאחד הקטעים המפתיעים בספר, 'קניה ווסט הוא לא פיקאסו'. כהן כתב אותו ב־2015, במה שעלול היה להישמע כמו הוצאת קיטור טרחנית של גבר לבן ומזדקן על צעירים ושחורים שיורשים אותו עוד בחייו. אלא שהמקור של כהן והתרגום הקצבי של גברון מתמרנים במרחב הצר שבין שנינות לסבא־עושה־בושות: "ג'יי־זי הוא לא הדילן של שום דבר/ אני הדילן של שום דבר/ אני הקניה ווסט של קניה ווסט". אגב, לעומת הקמצנות הרגשית כלפי ההיפ־הופ, נחמד לראות כיצד כהן מצטנע מול ענקים בני זמנו, כמו בוב דילן: "אני עדיין מקבל הצעות, אבל חייב להודות לאחד ענק", הוא כותב בחטיבת הפואמות והרשימות, "מכולנו שדדו, אבל דילן היה הבנק".
• • •
לאורך הספר מפוזרים איורים של כהן בנושא שהכי מעניין אותו: הוא עצמו כמובן. "יחד עם האגמים וההרים/ האגו נברא/ והוא אלוהי", כותב כהן ב'היצור' וניכר שהאמין בכל מילה. כבר בראשית הדפדוף מופיע איור גדול יותר מהאחרים, תחת הכותרת 'דיוקן עצמי כושל'. מקריאה בשירים ספוגי הבושם של אכזבה וכמיהה, שכהן חיבר גם כשהיה נערץ בכל קצווי תבל, לא ברור למה התואר "כושל" מתייחס — לאיור או שמא למאייר. בחלק מהמקרים קשה שלא לפרוץ בצקצוקי "אוי־אוי־אוי". אולם באחרים, בעיקר ככל שהשנים נוקפות ותחת טלטלות פרטיות (המנהלת האישית שלו גנבה ממנו סכומים דמיוניים) וגלובליות (פיגועי 11 בספטמבר), מתקבל רושם הרבה יותר אותנטי של אדם שבור ורדוף, מכור לתשוקה שלעולם לא תגיע לסיפוקה, ועבד לחלום שאף פעם לא יתגשם: "וכל ארגוני הצדקה המטופשים שלך/ חימשו את העניים נגדך/ ואתה לא מי שרצית להיות/ לא קרוב לכך לא הוא או היא" ("אתה רוצה להכות בחזרה ולא יכול").
שם, בשירים האלה, כהן מוצא סוף־סוף את הקול הנפרד, זה שאינו צריך להישמע באוזניים כדי להגיע ללב. יש להודות שזה לא קורה עוד הרבה פעמים בספר. אבל עבור הקורא הישראלי, ודאי בימים אלה, אולי התחושה הזאת תפציע בקטע שנכתב באוגוסט 1985: "הם לקחו אותי לארץ המובטחת/ ולמעלה לכותל הדמעות/ אמרתי, האבנים האלה עשויות חול, הן לא ישרדו את הרוחות". על לאונרד כהן כאחד מהיהודים הכבירים בהיסטוריה לא צריך להוסיף הרבה ו'הלהבה' גם לא מחדש בנושא. דווקא בשל כך, נדמה שהשאלה מה גרם לו להביט על הכותל המערבי ולומר "האבנים האלה עשויות חול" מוסיפה להדהד. ייתכן שכבר לפני 40 שנה כהן הבין שעם כל הכבוד לאבנים העתיקות, גם העם היהודי חייב להמשיך לחפש את הקול שלו. •
