מדינת ישראל נולדה ב־14 במאי 1948. הסיפורת הישראלית נולדה עשר שנים אחר כך. את האירוע החשוב הזה סימנו שני רומנים: האחד, 'ימי צקלג' של ס. יזהר, שזכה לכבוד הראוי לו, אם כי, לא תמיד מהסיבות הנכונות; השני, 'החיים כמשל', שלא זכה לכבוד הראוי לו, ומסיבות, שמן המקום שבו אנחנו קוראים אותו היום, משקפות לאומניות צרה, פוריטניות וסנוביזם תרבותי.
האמת, קשה לי לחשוב על שני ספרים שונים, שלא לומר, הפוכים כל כך, ובכל כך הרבה מישורים. גם במאפיינים הספרותיים שלהם, וגם — ופה מדובר על צומת תרבותי מרכזי — בתפקיד שהם מילאו בתולדות הספרות הישראלית.
'ימי צקלג' הוא יצירה מונומנטלית. הוא בנוי על סיפור מעשה המתאים לנובלה (שבעה ימי קרב על מוצב אחד בנגב) שמתפרס על פני 1,260 עמודים. זהו רומן מפלצתי, שבו הציב יזהר אנדרטה יפהפייה לתקופת היישוב ולספרות הארץ־ישראלית שנכתבה בתקופה המכוננת הזאת. אנדרטה שפירושה היה, הלכה ומעשה, סתימת הגולל על תקופת היישוב ועל הספרות שנוצרה במהלכה כאחת, ובה בעת, גם פתיחת פתח צר לתחילתה של הספרות הישראלית. בפתח הצר הזה, שעיקרו היה מתן הרשאה לכתיבת ספרות יפה, לא מגויסת, לפחות לכאורה, ולעברית פיוטית שנועדה רק למעטים, עברו, ועדיין עוברים רבים מהסופרים והסופרות הישראלים המרכזיים: עמוס עוז, יעקב שבתאי, יהושע קנז, יובל שמעוני, גבריאלה רותם אביגור, ישראל ברמה (סופר חשוב שנשכח), וגם, תאמינו או לא, אורלי קסטל־בלום — שס. יזהר קיבל את פניה בשמחה ולא בכדי. משום שגם היא, כמותו, הטמיעה את האדם במרחב. אלא שהוא הטמיע אותו במרחב הארץ ישראלי הפתוח (האנטי־קלסטרופובי — זה שנוצר כמהלך נגד העיירה היהודית הסגורה; ה"שטעטל") ואילו היא הטמיעה אותו במרחב העירוני הסגור (האנטי־אגרופובי), שעוין את המרחב הפתוח.
גם 'החיים כמשל' הוא יצירה מונומנטלית. וגם הוא סתם את הגולל על תקופת היישוב. אבל פנחס שדה, בשונה מס. יזהר, לא העמיד לה אנדרטה, אלא התעלם ממנה כליל, הפנה לה עורף. הוא יצר לעצמו, ולכמה סופרים ומשוררים שהלכו בעקבותיו — מי פחות ומי יותר; כולם לא מהזרם המרכזי — משעול צר, מרתק, סוגסטיבי להפליא וגדוש תשוקה אדולסנטית. אני מתכוון, בין היתר, ליצחק אורפז, יותם ראובני, בנימין שבילי, אילן שיינפלד, אלברט סויסה, סמדר הרצפלד, ברכה סרי, אמירה הס, שי גולדן ואחרים.
ס. יזהר כתב סיפורת היפר־ראליסטית, כזו שהכלי העיקרי שלה הוא המטונימיה. האדם מוגדר אצלו על פי מה שהוא שייך אליו — האדמה, הקיבוץ, בית הספר, החֶברה והעיסוק שלו (פלח, שומר, לוחם) — ועל פי מה ששייך לו או מופקד בידיו — בגדיו, מדיו, הנשק שלו, החֲברה שלו. והטרגדיה של יזהר בהקשר זה היא — והיא נוצרה בכוונת מכוון — שכל הנערים העברים שלו, הנלחמים על "חרבת מאחז", הם העתקים של אותו צבר גנרטיבי עצמו.
אצל יזהר ב'ימי צקלג' אין באמת "אני", ואין גם באמת זמן, לפחות לא זמן אנושי, וזאת למרות מה שנרמז בכותרת הספר (ימי צקלג). אין עבר ואין עתיד. יש רק — ממש כמו אצל ביאליק ב'מתי מדבר' — הווה מתמשך או מוטב משך של הווה. את מקומה של ההיסטוריה האנושית תופס מרחב מיתי. המרחב הזה, הנתפס כאין־סופי, למרות שהוא מעולם לא חורג מגבולות העין התורנית הצופה בו, מעוצב באמצעות אלפי מטונימיות. אלה הן מטונימיות של לוקוס, של מקום טיפוסי: צמחים ועצים על כל מיניהם, בעלי החיים על כל סוגיהם, האדמה, האבק, הגבעות על כל קווי המתארים שלהן, הרוחות, צבעי האור המשתנים במהלך כל שעות היממה וכו' — מבול מטונימיות שבעטיו, בסופו של דבר, הריאליזם הופך להיפר־ריאליזם ומאבד את תוקף חיקוי המציאות שלו.
לעומת זאת אצל שדה יש זמן, ויש מלחמה נגד הזמן, ובעיקר נגד העובדה שהוא אוזל ומוגבל. ויש גם "אני", ובממדי ענק. ה"אני" ב'החיים כמשל' הוא מפלצתי. הפרסונה של הגיבור, שהוא גם המספר וגם המחבר — שכולם הם מסכות שונות לאותו אני־מתוודה אימפריאלי — צובעת בצבעי הנפש הייחודים לה, את כל המרחב הבדיוני, שהוא — בניגוד גמור לטיבו של המרחב הבדיוני של יזהר — מטפורי מיסודו. פה החיים הם לא אין־סוף פרטים, אלא משל למשהו אחר:
"אני הולך ושומע את שתיקת האדמה, וגם איזה קולות אנוש אני שומע על סביבי, אך יודע אני כי הם מקריים בלבד. הלא אין להם ישות אמתית. אני פוסע ברחובות הליליים לאט, לאט. ידי בכיסי ומעילי רכוס היטב. יש מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; יש מקומות שאין להם אור" ('החיים כמשל', עמ' 7).
מה המצב הישותי של הסצנה הזאת? האם היא מציאותית או שמא מדובר בחלום? מה שברור הוא שיש לפנינו דובר שהוא טיפוס לא חברותי במיוחד. איש הולך לבדו בלילה, ידיו בכיסו ומעילו רכוס היטב. והיכן הוא משוטט? בארץ, בחוץ לארץ? כלל לא ברור. ברור שזאת עיר, שיש בה "מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; [ו]יש מקומות שאין להם אור". ולאן המידע הזה, בעיקר האור הצהבהב, מוביל אותנו? ירושלים, פריז, אמסטרדם?
בפעם הראשונה שקראתי את "אני הולך ושומע את שתיקת האדמה" היה בגיל 16. המשפט הזה בפרט, והספר הזה כולו, כישף אותי. כן, כבר אז חשבתי שמדובר בסופר נרקיסיסט־מגלומן, וגם שיש לא מעט קיטש בספר, אבל, גמעתי כל מילה, כי הספר נתן לי הרגשה שמעבר למציאות הישראלית הנגלית, המכבידה והאפורה למדי, חוץ מהמלחמות, יש עולם אחר, מרחב של חלום ומסתורין. 'החיים כמשל' סיפק לי ולקבוצה נכבדה מבני דורי חריר הצצה למרחבים אחרים, כמו אלה שרדיו רמאללה סיפק ליהודה פוליקר ורבים מבני דורו. 'החיים כמשל', ולא פחות ממנו, שניים מספריו הבאים של שדה, 'על מצבו של האדם' ו'מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אמו', סיפקו לנו, ברוחב יד, מרחב של אינטימיות נחלמת וקצת תחושת אחרות, שכמותם, סיפקו לנו כמה שנים אחר כך, על סף מלחמת יום הכיפורים הארורה וקצת אחריה, השירים הראשונים של לאונרד כהן, שהגיעו אלינו באיחור של חמש שנים, וגם שירי 'שושנה וסכין' של פדריקו גרסיה לורקה ושירי 'כל החלב והדבש' של נתן זך.
• • •
גם את 'ימי צקלג' וגם את 'החיים כמשל' אפשר להגדיר כיצירות פולחן. 'ימי צקלג' נרכש על ידי אזרחים ישראלים רבים, וזכה לשבחים אדירים מפי המבקרים החשובים של הדור, אבל, רק מעטים קראו אותו מתחילתו ועד סופו. לעומת זאת, 'החיים כמשל', הוכפש על ידי כל אותם המבקרים, אבל נרכש ונקרא על ידי עשרות אלפי ישראלים צעירים, והפך לציון דרך במסלול התבגרותם.
גורלם השונה של שני הספרים הגדולים הללו היה תוצר הכרחי של המאפיינים שלהם. ס.יזהר כתב את 'ימי צקלג' בכוונת מכוון, בעברית גבוהה, ובהקשר זה אפשר לומר מסולתת. מדוע? משום שהוא הוא רצה להעביר את הסיפורת העברית מעמדת הספרות המגויסת — שהלכה עקב בצד אגודל, בעקבות הספרות הסובייטית המתורגמת מזה, והספרות הנטורליסטית האמריקאית המתורגמת, של תחילת המאה ה־20 מזה — לעמדת הספרות היפה, שהיא, על פי תפיסתו, צריכה הייתה להיות ספרות לשם ספרות בלבד ולפיכך כתובה בהידור לשוני.
שדה השאיר את פנקס החוגר שלו מאחוריו, באיזה פח אשפה מקרי. מה שעניין אותו זו החוויה שלו כאדם אוניברסלי. אמנם, 'החיים כמשל' הוא אוטוביוגרפיה של אדם צעיר (הספר ראה אור כששדה היה בן 29!) שגדל בארץ ישראל, אבל זו, בראש ובראשונה, אוטוביוגרפיה רוחנית, וידויית, הנטועה יותר בכתבי ניטשה (בעיקר 'כה אמר זרתוסטרה'), קירקגור, יעקב פרנק ודוסטויבסקי (בעיקר 'החטא ועונשו') ובברית החדשה, מאשר במושבה מגדיאל ובתל־אביב ששם גדל (לאחר שהגיע לארץ בגיל חמש מלבוב שבגליציה), ובקיבוצים שאליהם נשלח כנער (שריד, יפעת) וגם יותר מאשר בירושלים, שהייתה הכי קרובה לליבו. אין תמה אפוא שהרומן שלו משובץ בעשרות הצהרות שעניינן הגדרת המשורר כאנטי־אזרח, כאויב הנאורות הבורגנית, כמי שמתעב את המהוגנות והנאותות, וכל כיוצא באלה. אמנם אצל שדה, בשונה ממה שקורה אצל יזהר, יש גאולה או מוטב כמיהה לגאולה, אבל זו גאולה אישית, גאולה דרך הביבים, בסגנון המשוררים־המשוטטים העירוניים הסימבוליסטים הצרפתים, שאין לה, בהגדרה, כל קשר לפרויקט חברתי או לאומי כלשהו.
עוד הבדל בולט בין 'החיים כמשל' ו'ימי צקלג', שראו אור, כזכור, באותה שנה, הוא היחס לארוטיקה. אצל יזהר כל הגברים הצעירים חולמים, פחות או יותר על אותה נערה, שהיא בעצם הצברית הגנרית. אמת, אחד מגיבוריו חושק בנערה של חברו. אבל, זהו המופע היחיד של ליבידו, שיש בו גוון אפל, בספר הזה, שכל כולו הוא, צריך לזכור, עולמם של צעירים בשיא אונם. שדה, לעומת זאת, מכור לאפל, למעוות, ליוצא דופן, למה שמצוי מעבר לגדר. אצל שניהם מדובר יותר בדמויות מפונטזות מאשר בנשים בשר ודם, כאלה, שעד היום, יש להן ייצוג חסר בספרות הגברית הישראלית.
• • •
ולסיום, את ס. יזהר פגשתי די הרבה פעמים. למדתי אצלו כשעשיתי תעודת הוראה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מורה שרמנטי, בעל גישות פוריסטיות קיצוניות, אשר לתפקידן של ספרות יפה ושל פרשנות ספרותית. התרשמתי בעיקר מהכריזמה הפדגוגית שלו, ופחות מעמדותיו. לזכותו אני יכול לזקוף את העובדה שבשיעוריו התוודעתי לרוני סומק, שהתאהבתי בו מיד לאחר שדיבר בכיתה על הרוכב על הסוס המאויר על קופסאות הסיגריות (האדומות) של חברת מרלבורו, כעל גיבור תרבות.
את פנחס שדה ראיתי כמעט מדי יום. הוא גר, כמוני, במשך כמה שנים ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, מול מנזר הרטיסבון. הוא היה אדם נמוך קומה, בעל כרס קטנה. מה שבלט אצלו היה הגבות העבותות והעיניים החודרות. מעולם לא התוודעתי אליו, אפילו לא בירכתי אותו לשלום. כך, גם מפני שהתביישתי, וגם מפני שהיה בליבי עליו בשל פרשת חבצלת חבשוש. חבצלת הייתה משוררת וגם בת זוגו, והוא, כפי שהיה ידוע לי אז, שיכנע אותה לפרסם חלק ממכתבי האהבה שלה אליו, ולאחר שהספר הופיע היא לקתה במחלת נפש, התאשפזה במוסד לחולי נפש ובנובמבר 1984 התאבדה בקפיצה מגג ביתה.
אבל שנה אחר כך, ב־1985, ראה אור 'ספר האגסים הצהובים', שהוא, כפי שכתב עליו יותם ראובני "יומן אבסולוטי", שבו עשה שדה חשבון נפש, תוך התכתבות מרתקת עם 'החיים כמשל'. הספר הנפלא הזה, וכנראה גם העובדה שבעת ההיא למדתי משהו נוסף על החיים, מחקו את העמדה השיפוטית שלי ביחס ליוצר הגדול הזה, מה גם שאחר כך הוא הגדיל לעשות כאשר העשיר את עולמי ואת עולמם של אוהבי ספרות ותרבות אחרים בלקט תפילות שכינס בספר 'ענני' (1987) ובמהדורה יפהפייה של 'סיפורי הבעש"ט' (1988). •
