אחרי שלושה חודשים של מגורים ארעיים, 55 משפחות מקיבוץ סופה בעוטף עזה יגיעו היום, החל מהשעה 14:00, לטקס חגיגי שבו יקבלו את המפתחות לדירותיהן החדשות ברמת־גן, אשר יהפכו לבתיהן בשנים הקרובות.
"הקיבוץ התחלק: קצת פחות משליש יישארו בדרום כי יש להם עבודה שלא אפשרית מרחוק, והשאר מגיעים לכאן", מספרת הדס גרינשפן, בעבר ראש צוות החירום של סופה ומי שאיבדה ב־7 באוקטובר את בנה, עדו חוברה, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ שנהרג כשנלחם במחבלי חמאס שניסו לחדור לתוכו.
"מרבית הילדים שמגיעים איתנו הם בגיל גן", אומרת גרינשפן, "בתוך מתחם הבתים פה נתנו לנו מבנים להקים בהם גנים משלנו, כדי שהילדים יישארו ככל האפשר עם הקבוצות האורגניות שלהם, עם אנשי הצוות שהם מכירים. עושים הכל כדי לנסות לשמור להם על מסגרת מוכרת ומוגנת. הילדים הגדולים יותר יצטרפו לבית הספר היסודי ויצמן בעיר, וילדי התיכון הבודדים ילכו לאורט".
הדס ונעה, אלמנתו של עדו, היו הראשונות להגיע למתחם החדש. "עברנו כבר ביום חמישי, החלוצות", מספרת הדס, "השכונה מקבלת אותנו בצורה פשוט מדהימה. כל רגע מישהו דופק בדלת כדי להביא עציץ, עוגה נטולת גלוטן, אוכל טבעוני לאחת הבנות. רגישות מדהימה לפרטים".
כיצד הגיעו דווקא לרמת־גן? "בהתחלה היינו בשוהם, שם איש מאוד נחמד נתן לנו דירה ולא הסכים לקחת אפילו גרוש", מספרת הדס, "אחרי שבועיים שם הבנו שלחבור לקהילה יעשה לנו טוב, אז ירדנו לאילת להצטרף למפונים מסופה במלון לגונה. אירחו אותנו שם בצורה מדהימה. אנשי הצוות של המלון הפכו לחברים. אבל בכל זאת, קשה לגור בחדר מלון כשהוא אמור לשמש כבית שלך. הבנות שלי התחילו לחפש מקומות ברחבי הארץ עם פרויקטים לקראת סוף בנייה. בהתחלה חיפשנו מרחב כפרי, אבל הבנו שזה לא יהיה מציאותי. אחר כך הן פנו לדוד שלהן, נדב, שהוא תושב ותיק ברמת־גן, והוא מצא לנו פרויקט חדש שבעלי הדירות שלו הסכימו להשכירן עבורנו. נדב לקח על עצמו את הפרויקט בשיא הרצינות. הגענו לבתים מרוהטים לגמרי".
נעה מוסיפה: "יש לנו שלושה ילדים, הבכור בן חמש ותאומות בנות ארבע. באילת היה לנו קושי גדול: אין פרטיות, אין מספיק מקום, אפילו להתאבל היה בלתי אפשרי. בין טנטרומים של הילדים לעובדה שאין שגרה ואתה גם לא עושה שום דבר – אתה רק שוקע ושוקע. לפחות פה אני עושה כביסה ומכינה אוכל, כמה שאני רוצה וכמה שאני צריכה. מצד שני, פה פתאום נפל לי האסימון: עדו לא חוזר. זה מגיע כשיש מקלחות לילדים ואין מי שיעזור, או כשאני מכינה ארוחת ערב, שזה תמיד היה התפקיד שלו. פתאום יש מחשבה ש'את יודעת שלנצח את זו שתצטרכי לבשל?' זה גורם לי לקלוט באמת שהוא איננו. עד עכשיו לא הייתה לי את האפשרות להבין את זה בכלל".
העובדה שרבים מחברי הקיבוץ עברו יחד חשובה לה מאוד. "יש לי חברים שהתפנו עצמאית והתחילו חיים חדשים כבר לפני חודשיים, אבל הבנתי שאני צריכה לידי את האנשים שעברו את הכל איתי בקיבוץ. אני צריכה אותם איתי. זה הביטחון שלי", היא מסבירה.
הדס מסכמת: "סימני השאלה עוד רבים. אנחנו לא יודעים איך ומה יהיה איתנו בטווח הארוך. יש המון אי־ודאות, אבל לפחות יש לנו שקט לתקופה הקרובה, הרגשה של בית מסוים".
