זו כבר הפעם השנייה תוך שבועיים שמשפטנים, בין אם מדובר ביוזמה שלהם או ביוזמה של אחרים, מצליחים לטלטל את הציבור הישראלי בזמן מלחמה. בשבוע שעבר היה זה בג"ץ של אסתר חיות, ואתמול זה היה ראש הממשלה נתניהו - שהחליט לשלוח את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק לשופט מטעם ישראל בדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. נתניהו קיבל את המלצת היועמ"שית בהרב־מיארה - שכנראה נתמכה גם על ידי שרים, לא כאלה שנטועים עמוק במאבקים החברתיים והפוליטיים - ואנשי ימין תומכי רפורמה ששמעו את הבשורה ניסו בתחילה להבין איפה הקאץ': מהי הסיבה המתוחכמת והנסתרת מהעין שמצדיקה את המינוי התמוה הזה?
התשובה נעוצה אולי בסרט הדוקומנטרי של רם לנדס על ברק, קרוב משפחתו, שבו אומר השופט בין היתר את הדברים הבאים: "איני טייס, איני רופא ואיני רמטכ"ל - אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס או רופא התרשלו, ומתי רמטכ"ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי". אולי על בסיס המשפט הזה החליטו בהרב־מיארה ונתניהו שיהיה נכון לשלוח את ברק. הוא אולי לא טייס, אבל ידע להסביר מדוע בעבר בית המשפט העליון הישראלי חייב את חיל האוויר להשתמש בפרקטיקת "הקש בגג", ועכשיו מאפשר לו סוף סוף להילחם כמו שצריך. ואולי מפני שהוא לא מפקד בשטח, יוכל ברק להסביר מדוע בבית המשפט העליון אסרו באופן לא מוסרי בעליל את פרקטיקת "נוהל שכן", אבל עכשיו אולי מאפשרים את השימוש בה.
במשך שנים בית המשפט העליון קיצץ את כנפי צה"ל, צמצם את מחשבתו לזכויות אדם ודאגה ל"חלש" בעזה, ותרם גם הוא, כמו רבים אחרים, במו פסיקותיו לתודעה שהובילה אותנו ל־7 באוקטובר, באמתלה שאם נקשיב לו לא נגיע להאג וחיילינו לא יעמדו לדין. ובכל זאת הגענו למרות הכל להאג, ולאחר יותר מ־1,200 נרצחים בטבח גרוע יותר מכל פוגרום מזרח־אירופי בשנים שלפני קום המדינה.
הקשבנו לברק ודומיו בבית המשפט העליון כי חשבנו שאנחנו צריכים לעמוד בסטנדרט מוסרי אוניברסלי או בינלאומי, כדי להיות ככל האומות. אבל ישראל אינה ככל האומות, ולעולם לא תהיה. הצביון הפרטיקולרי של המדינה הזאת שונה מכל הערכים האוניברסליים ומכל הסטנדרטים הגבוהים והמיותרים שבית המשפט העליון הישראלי ניסה להשית עליה בעשורים האחרונים. היא גם לא יכולה לעמוד בסטנדרטים האוניברסלים, כי זו מדינה יהודית שהיחס אליה תמיד יהיה אחר. ולכן גם קיים חשש שבדיון המשפטי כעת בהאג, שלא ברור למה ישראל לוקחת בו חלק, היא תידרש בסופו לסטנדרטים מחמירים עוד יותר. ישראל היא לא רק 7 באוקטובר. יש לה עוד שנות אינסוף לפניה, שבהן תידרש להגן על עצמה ולהילחם בסטנדרטים מקלים יותר מאלו שהיו לה לפני הטבח. כלים שלא ניתנו לה ותרמו לתחושה הציבורית שבית המשפט העליון במשך שנים לא האמין בצדקת דרכה של המדינה.
בשנה האחרונה עמד ברק במרכז הוויכוח הפוליטי־משפטי, והיה הסמל לרבים מהדברים שתומכי הרפורמה נאבקו נגדם. ונכון, ישנה ההיסטוריה הלא מוצלחת של נתניהו במינויים, ובוודאי שאי אי־אפשר להתעלם מהשנה הזו - אבל גם לא מ־7 באוקטובר. בהשוואה לחיות ולבייניש, לברק יש תחכום בהתנהלותו - האקטיביזם השיפוטי שלו עבר באופן אלגנטי. אז בפראפרזה לדבריו של ברק, שלפיהם היו פסקי דין בהם נתן לצה"ל לנצח יותר מדי - נאחל לו הצלחה בהגנה על המדינה, חייליה, ונישא תפילה שינצח יותר מדי.
אנשי ימין תומכי רפורמה ששמעו את הבשורה על הבחירה בברק ניסו בתחילה להבין איפה הקאץ': מהי הסיבה המתוחכמת והנסתרת מהעין שמצדיקה זאת?
