מקלט: אחרי ה־7 באוקטובר // מבחר כותבים } עורכים: מעין איתן ועודד וולקשטיין } המכון לספרות עברית
באמצע הקריאה, בחיבור מאת אסף שור שנכתב, כנראה, עוד במהלך ימות הבעת והדחק של השבוע השני בחודש אוקטובר, מופיע משפט בסוגריים: "(מי שכועסת כועסת פי שלושים, מי שדואג דואג פי ארבעים, מי שאחראית אחראית עכשיו פי חמישים. פי מאה)". דווקא המשפט המוחבא הזה חורג מן החוויה האישית של שור על אודות הצטרפותו לכיתת כוננות ביישוב שבו הוא מתגורר ומתאים לא רק כהתבוננות במה שקרה לתכונות האופי של האנשים שסובבים את הסופר, אלא כסיכומה של הקריאה באסופה כולה.
עשרה יהודים הוזמנו לכתוב עמודים ספורים אחרי 7 באוקטובר, מתוך מודעות שלמה של העורכים עודד וולקשטיין ומעין איתן לקושי לייצג אירוע טראומטי. הלוא גם מי שלא נאלץ לשרוד את הטבח או את החטיפה או את הקרב יגלה תסמינים של הלם, והלם קשור תמיד עם מצב של "אין מילים". טראומה מערערת את היכולת ואת האמצעים לבטא, לייצר, לתעד. האירועים הטראומטיים עלולים להיות בלתי ניתנים לעיבוד, בלתי נגישים כחוויה אישית או לאומית, כך שנותרת רק התבוננות, או הקשבה, ושור מתבונן סביבו ומבחין ש"כל אחד בחר תכונה ראשית לרכוב עליה עד שיישבר הגל והכל יסתיים לכאן או לכאן, רק לא לטבוע".
כך גם תשעת הכותבים תחת הכותרת 'מקלט' בשתי שפות, עברית ואנגלית, כיוזמה של המכון הישראלי לספרות עברית. כל פרק מציג כתיבה דחופה, מודעת לגבולותיה, בין עדות על אופיו הבלתי נסבל של מאורע ובין יומן שמתחקה אחר אופייה הבלתי נסבל של ההישרדות. הקטעים הבלתי נשכחים באסופה הם דווקא אלה שמביעים אמון בספרות ככוח שריר וקיים. עודד כרמלי כתב מונולוג דרמטי מבריק של אישה שנתקפת היעדר תקווה ומראיינת את עצמה בלא קול בשעת חירום. דרור משעני סיפר במיומנות וביצירתיות על שבוי שיצא להפוגה קצרה בתל־אביב וחזר לעזה אל החטופים האחרים, הבלחה של השורד שמסרב להילכד בתוך ההישכחות. יערה שחורי כתבה שירה יפהפייה בפרוזה והזמינה את קוראיה לבכי משותף תוך ריתמוס הספדי, כגרסה חדשה לתפילת יזכור. תהילה חכימי חיברה קטע יומני בעל מבנה מוקפד, שמהדהד את הרומן האחרון שלה, ובו העידה על אודות זיכרון הגוף את הנשק שנישא עליו בעבר, וזיכרון חיים של הגוף ההריוני, שמייצר עוד תינוק במהלך מלחמה שכוללת התעללות בילדים. מעין איתן כמו הסיטה לחלוטין את מרכז הכובד מן ההיסטוריה הלאומית ופירסמה היסטוריה פרטית של קריסה, אובדן, פינוי וחוסר הגנה בלי המילה 'מלחמה'. ג'ושוע כהן פירסם מתוך יומנו שתי קריאות מקוריות וחכמות בסיפור שמשון ובסיפורה הנשכח של ישראלית אומללה שהתאבדה באמצעות התחפשות למחבלת.
הטראומה היא מה שאי־אפשר היה לדעת מראש, מרוב הפתעה והלם, וגם מה שאי־אפשר לדעת בדיעבד, גם כן מרוב הפתעה והלם. שפת הטראומה מורכבת מסתירות: לדעת ולא לדעת, להעיד ולהתנגד לעדות, לדבר על זה ולא לגשת לזה בכלל. אולי עדיף היה לשתוק, להמתין עם הכתיבה, עם האיסוף, עם הפרסום, כאילו ההמתנה תסייע להגיע להבנה נרחבת יותר ביחס להווה, להתעורר ולא רק להתבונן, אבל נדמה שאיש לא שתק מאז 7 באוקטובר, ושרב הצמא ליצירה, לשיח, לשיתוף, לעדות, ליצירת קהילה של עדים. משעני היטיב למלא את תפקיד הסופר בעל המצפן המוסרי ופירסם כבר בעיתונות מאמר חשוב כנגד תאוות הדם. פשוט היה יותר רק להפנות את תשומת הלב לרומן האחרון, הנבואי, של שור, או לסיפור הפותח של שחורי בספרה 'שנות החלב', שבו עיר נצורה עומדת בפני חורבן, אחרי שילדים נעלמו ממנה, אבל כנראה שקהל היעד של האסופה אינו אני דווקא, אלא קוראי אנגלית, כחלק ממערך ההסברה.
העורכים כללו מן החשובים שבסופרינו בעת הזאת, אבל גם כמה כותבים שרובנו נקרא כאן לראשונה, כך שהחיווי הנדוש באשר לאסופות בנוסח "הטקסטים אינם אחידים ברמתם" תקף ועוד איך. האסופה אינה כוללת שירה, נניח שבשל הקושי לתרגם אותה, וחבל, אבל אסופה של שירה עברית בעקבות לחימה בעזה ראתה אור כבר בשנת 2009 תחת הכותרת 'לצאת', ללא תמיכת גוף מוסדי, וזמינה אף היא לקריאה חינמית ברשת, בדומה ל'מקלט'. גילוי נאות: גם אני פירסמתי בה שיר. השירה שנכתבה אז בת־תוקף באופן מצמרר, ויכולה לשמש נקודת מוצא לכל הכותבים היום, והם רבים, רבים מאוד. •
