בשבת אמא העירה אותי בצעקות שנלך לממ"ד. וככה, עם תחתונים וטלפון על 37 אחוז סוללה, נכנסתי לשם. אין מצב בחיים שאני אשכח את המספר הזה - 37. אחרי 18 שעות של סיוט יצאנו משם לגיהינום שהיה הבית שלנו. הכל שבור, הפוך, שרוף.
מאז אנחנו במלון. ההורים שלי דואגים לאחים שלי ולי, אבל אני רואה שהם כבר עוברים משהו לא טוב. פעם הם היו יושבים עם חברים בשישי, שותים יין, צוחקים. היום הם יושבים כמעט כל ערב בלובי, עם היין שלהם, אבל גם עם עוד שתייה. האחים הקטנים שלי היו כאן בפעילויות שלאט־לאט נגמרות. אנחנו מצליחים לשמור להם על משהו שהוא כמו שגרה במקום הזה, אבל אצלי זה כבר לא עובד.
אני וחברים שלי מתעוררים לפני הצהריים, נפגשים ומתחילים פשוט לעשות שטויות וצחוקים. ככה כל לילה. במלון, בשכונות הקרובות. איפה שאפשר. בתי ספר זה הבדיחה הכי גדולה שהביאו לכאן. הכל מבולגן, חצי כיתה מכאן ועוד רבע משם. כל אחד במקום אחר בחומר, ולמי בכלל יש מצב רוח ללמוד? חברים שלנו נרצחו ואתם מדברים איתי על מבחן? אתם הזויים. תנו לנו פתרון לחיות, תנו פתרון לישון נורמלי, תנו להורים שלי לחזור לעבודה, תנו לאחים שלי לחזור לבית הספר שלהם. הכל מתפרק כאן.
