רוצים להבין מה עובר עליי ועל החברות שלי מאז 7 באוקטובר? גיהינום. הכל לא מסודר, הכל בלגן.
בשבת ההיא היינו בבית, וניצלנו. לא כולם ניצלו אצלנו, אבל אני לא כותבת על זה כי אני אתחיל לבכות ולהיכנס ללחץ. יום למחרת עברנו כולנו להרצליה, היינו שם קצת ואז עברנו לטבריה. שני מקומות שפעם ביקרתי בהם, ופתאום אני חיה שם. לא שאלו אותי או התייעצו איתי. פשוט אמרו שעוברים.
בטבריה היינו כמה חברות, והרגשתי כבר שמתחילה איזושהי שגרה, נורמליות. ופתאום, בום. עוברים שוב, הפעם לירושלים. שם כבר הכל התהפך לגמרי, לרעה.
שוב אני במקום חדש, שוב אין לי חברות, שוב אני לא קשורה לבית הספר וגם לא בא לי להיות קשורה אליו, גם ככה אני בפיגור של חצי שנה בלימודים. אני מרגישה שאני פשוט לבד, אז כל היום אני בטלפון וזהו. טלגרם, טיקטוק, ווטסאפ, ועוד פעם מההתחלה, כמו ילדה שאין לה חיים. וואלה, היו לי חיים לפי השבת ההיא, חיים מדהימים וכיפיים, והם כבר לא קיימים.
אני רוצה שזה ייגמר. שהכל ייגמר ונחזור לחיות כמו ביום שישי לפני שלושה חודשים.
