סוגרים שלושה חודשים בירושלים. מי חשב על זה בכלל?
בשבת השחורה היינו בבית. ההורים, אחים שלי ואני. הכל התחיל בבום. מלא רעש, בלגן, טלפונים, טלוויזיה ולחץ. לא היה אצלנו כזה דבר אף פעם. יותר מ־24 שעות היינו בבית סגורים כי היו מחבלים באזור שממש קרוב אלינו. קרוב ברמה של עוד שנייה אצלנו בבית. סגרנו את עצמנו בבית וחברים שלי שלחו לנו הודעות ומלא קטעי וידיאו של מה שקורה אצלנו מחוץ לבית. שדרות נראתה כמו סרט מלחמה. מלא מחבלים, מלא צעקות, בכי ויריות.
ביום ראשון יצאנו מהבית ונסענו לכאן. מה שראיתי בדרך לא יוצא לי מהראש. מה שראיתי בטלפון לא יוצא לי מהראש. גופות, דם, מחבלים בטירוף שלהם. פחד. עכשיו בירושלים רוצים שאני אלך לבית ספר. איזה בית ספר? מי ילמד כאן? בלי כל החברים שלי? נראה להם?
לא חשבתי שאגיד את זה אבל הטלפון זה אחד הדברים הכי יקרים שיש לי כרגע בחיים. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי בלי סוללה בשבת, או אם היינו על מצב שקט ומחליטים לצאת החוצה. אנשים מדברים על חרדה, לא יודע מה זה אומר באמת, אבל אני יודע שבחיים אני לא הולך יותר לשום מקום בלי טלפון. זה אולי נראה מטופש, אבל הוא נותן לי ביטחון וזה המצב.
