המבנה שאליו היו מועדות פנינו לא נראה שונה משאר בתי העסק, בתי המלאכה ובתי המגורים שהיו סביבו. היינו בלב מחנה אל־בורייג', באזור שצוות הקרב של חטיבת השריון 188 השתלט עליו לפני ימים ספורים. השטח עדיין לא נקי לחלוטין ממחבלים וקולות ירי ופיצוצים נשמעים היטב מדי פעם.
המח"ט, אלוף־משנה אור וולוז'ינסקי, מכניס אותנו למבנה בן קומה אחת שהוא למעשה חדר גדול עם דרגשי ישיבה צמודים לקירות. יש גם פינת קפה. המקום, מתברר, שימש כאזור מנוחה והמתנה לפועלים במפעל חומרי הנפץ, שפעל במנהרה שמתחת אליו ולמבנים אחרים בשכונה. מחדר צדדי יורדות מדרגות אל המפעל, שבו חמאס ייצר חומרי נפץ הודפים עבור הרקטות ארוכות הטווח והפצמ"רים הכבדים שלו. המח"ט ירד במדרגות, ואנחנו בעקבותיו. ריח עז של אמוניה וכימיקלים נוספים היכה באפנו. הרגשתי צריבה בעיניים.
פתח המנהרה עשוי בטון מזוין וניכר שהיא אמורה לעמוד בהפצצה כבדה ואולי אף לספוג פגיעה ישירה. בצד זרוק סרבל לבן שאותו לבש אחד העובדים שטיפלו בערבוב הכימיקלים, שמרכיבים את חומרי הנפץ. הוא כנראה גם השתמש במסכת גז, אחרת לא יכול היה לעמוד באדים החריפים שמילאו את המנהרה. מחשש לביטחוננו, לא העמקנו אל תוך מנהרת ייצור חומרי הנפץ, ורק הסתפקנו בהצצה פנימה. הסיבה היא לא רק חשש להרעלת נשימה, אלא מפני שהאדים האלה נפיצים. כל ניצוץ עלול לייצר פיצוץ, כפי שקורה לפעמים - על אף אמצעי הזהירות שהכוחות נוקטים כשהם מטפלים במנהרות האלה. הביקור במנהרה הזאת מלמד על היקפו ומידת מסוכנותו של מערך הייצור הצבאי שחמאס פיתח בכמה מקומות ברצועה. התחכום של המערך ניכר לא רק במוצרים, אלא גם במיקום המפעלים השונים - כולל מפעל חומר הנפץ התת־קרקעי שהיה מתחת לשכונת מגורים ומסחר, בלב מה שמכונה מחנה הפליטים אל־בורייג' שמדרום לנחל עזה. היישוב הזה, שכבר איננו מחנה פליטים אלא עיירה לכל דבר עם בתים רבי קומות, הוא אחד משלושת "מחנות המרכז" ברצועת עזה. הם ממוקמים בין אזור חאן יונס, שנמצא שמדרום להם, לבין צפון הרצועה והעיר עזה. המפעל לייצור חומרי נפץ ממוקם מאות מטרים בלבד מהציר המרכזי שעובר ברצועת עזה מצפון לדרום, ציר סלאח א־דין, שכינויו הצה"לי הוא "ציר טנצ'ר". עובדה זו חשובה, מפני שכך ניתן לשנע את חומרי הנפץ שיוצרו באל־בורייג' מתחת לקרקע אל מפעל המתכת - שגם הוא נמצא ליד ציר טנצ'ר. במפעל המתכת יוצקים ומייצרים את גופי הברזל והפלדה של הפצמ"רים והטילים, בהאנגר גדול מעל פני הקרקע. לאחר מכן – במערך מנהרות תת־קרקעי שמתחת להאנגר – ממלאים את גופי הטילים ופצצות המרגמה הללו בחומרי נפץ.
התהליך הזה מאפשר לשנע ולחבר את כל מרכיבי האמל"ח שמיוצרים באזור במהירות, בעיקר בשעות הלילה ובחסות אוכלוסייה אזרחית.
הסיבה שכל מה שקשור בחומרי נפץ נמצא מתחת לאדמה היא שאם חיל האוויר יפציץ את אתר הייצור, הוא יפגע במתכות אבל לא יגרום לפיצוץ גדול - ששווה בעוצמתו לכמה טונות של חומרי נפץ.
כשאנחנו נפרדים מוולוז'ינסקי, מח"ט 188, הוא מבהיר שהמשימה במחנות המרכז עדיין לא הושלמה. חשיפת מערך הייצור הצבאי של חמאס, שהוא החל בה במחנה אל־בורייג', הבהירה לו עד כמה ארגון הטרור מסוכן ועד כמה נדרש לפרק את כל התשתיות הצבאיות שלו.
טילים עד חדרה וצפונה
דרומה משם, בגזרת חטיבת גולני, במחנה הפליטים אל־מעאזי שהוא הדרומי מבין שלושת המחנות, נכנסנו לסככה גדולה - למעשה האנגר גבוה - שעשוי שלד פלדה. לוחות פח ואסבסט משמשים לו גג וקירות ומסתירים את הנעשה בו. לפי צה"ל, כאן נמצאת המחרטה הגדולה ביותר שאותרה ברצועת עזה מתחילת הלחימה.
בצד אחד של ההאנגר ישנם כבשנים ליציקת פצצות מרגמה, ומכבשי פלדה לטילים ארוכי טווח. בפינה אחרת מייצרים מטענים נגד אנשים ונגד טנקים, שכל אחד מהם מכיל עשרות ואפילו מאות קילוגרמים של חומר נפץ. המפעל הזה ייצר את המטענים הגדולים שאמורים להעיף טנק באוויר או לנקב בו חור ענק כשהוא עובר בציר על ידם. בפינה הדרום־מזרחית יש מעין סיר גדול, שטילים באורך של כמה מטרים יכולים להיכנס לתוכו. מעלית מורידה אותם בתוך הסיר לעומק האדמה, שם ימלאו אותם הפועלים בחומרי נפץ.
מימין להאנגר שבו מיוצרים הטילים ארוכי הטווח, פצצות המרגמה והמטענים הכבדים, יש מפעל תמים לבלוקים. משמאלו חנות בגדים שמציעה את מרכולתה לאוכלוסייה האזרחית, שבימים כתיקונם עוברת כאן בהמוניה. מיקומו של המפעל, והפרקטיקה החוזרת של עיסוק בחומרי נפץ רק מתחת לאדמה, נועדו כדי לשרוד התקפות של חיל האוויר בחסות האזרחים העזתים.
ברצועה יש שלושה או ארבעה מרכזי ייצור כאלו, וממה שראיתי קשה שלא להתרשם בעיקר מהטילים ארוכי הטווח שאורכם כשישה מטרים והם מכילים מאות קילוגרמים של חומר נפץ. את הטילים האלו, שאמורים להגיע לצפון ישראל, ראינו בסככה נפרדת, בתוך מזחלות מברזל שבתוכן מגלגלים אותם מעמדת ייצור אחת לשנייה מתחת לקרקע. התוצר הסופי הוא טיל ארוך שחמאס קורא לו M-90, שאמור להגיע לטווחים של 90 קילומטרים - כלומר עד אזור חדרה ואולי אף צפונה משם. "בוא, אני אראה לך משהו", אמר לי סגן־אלוף דוד, מפקד סיירת גולני, שמדריך אותנו בנבכי התע"ש החמאסי. "כאן בחצר, 50 מטר מקצה פס הייצור, יש משגרים לטילים האלה שמיועדים לתל־אביב ואף מעבר לה. אתמול פוצצנו את המשגרים האלו שמתחת לקרקע. מה יש לדבר? זה מערך מושלם של 'מהיצרן לצרכן'".
אגב, בעודי מכתיב את הטקסט הזה ממש, תוך כדי נסיעה מעזה בחזרה לתל־אביב, נאלצתי לעצור בצד הכביש בגלל אזעקה. הטילים, כך מסתבר, ממאנים להיפרד ממני. חמאס התחיל בייצור עצמי כשישראל קטעה את נתיבי ההברחה שלו. עד אז, טילים ואמצעי לחימה אחרים הגיעו אליו מאיראן ומחיזבאללה דרך הים. נשק מוברח, שנקנה בלוב, הוברח לרצועה מסיני דרך מנהרות בציר פילדלפי.
חמאס למד לאט־לאט לפתח ולייצר את הטילים שחסרים לו באמצעות הדרכה איראנית, והשתמש בחומרים דו־שימושיים כמו כימיקלים ודשנים - שבמקור מיועדים לחקלאות - וצינורות שמיועדים להשקיה כביכול. את הניסויים עשה חמאס לעבר הים או בסבבי עימות שהיו לו עם ישראל מאז מבצע עופרת יצוקה בחנוכה 2008.
ארגון הטרור עשה כברת דרך ארוכה ואיכותית בייצור הטילים, הפצמ"רים הכבדים ובעיקר המטענים מכל הסוגים והגדלים, אבל יש בכל זאת נקודת אור אחת בסיטואציה הזאת. לוחמי חמאס הם הרבה פחות יעילים ומקצועיים ממערך הפיתוח והייצור של אמצעי הלחימה שיש להם. כתוצאה מכך, הם לא תמיד מפיקים את מלוא התועלת הקטלנית ממה שהתעשייה הצבאית שלהם מספקת, בכמויות שהם כנראה לא מסוגלים להביא לידי ביטוי.
תשתיות שחיוני להשמיד
הסיור אתמול הראה בבירור עד כמה היה נחוץ התמרון הקרקעי לתוך הרצועה. ללא התמרון הזה לא היה נחשף מערך הייצור הזה. השמדת המערך התת־קרקעי של חמאס היא אינטרס חיוני למדינת ישראל. לא מדובר רק במנהרות הלחימה וההסתתרות; אלא גם במערך הייצור התת־קרקעי. בלי פירוקו, תושבי עוטף עזה לא יוכלו לשוב לבתיהם.
האיום אמנם חמור יותר מכפי שהעריכו במערכת הביטחון, אך עלינו לדעת שהשמדת המערך הזה היא מבצע בפני עצמו, שמצריך אנשי מקצוע וחומרי נפץ בכמויות בלתי נתפסות. על צה"ל לנהוג בזהירות ולפעול בקצב איטי ובטוח.
"אנחנו נפרק את התשתיות האלה של חמאס", אמר מח"ט גולני, אלוף־משנה יאיר פלאי, שאנשיו עדיין נתקלים במחבלים במחנה אל־מעאזי, "אבל זה ייקח זמן". את המילה "דשדוש" אל"מ פלאי לא אוהב. "יש לנו סבלנות", הסביר. "ייקח חודש, חודשיים, שלושה, כמה שצריך. אנחנו נהיה פה ונעשה את העבודה, כדי שתושבי העוטף יוכלו לחזור לבתיהם ויהיו להם גם ביטחון וגם תחושת ביטחון". שלשום אמר הרמטכ"ל שהלחימה בעזה תיארך כשנה. כשרואים את כמויות חומר הנפץ והעבודה הזהירה שנדרשת, ואת התאונות המבצעיות שקורות במהלך הטיפול בכמויות האדירות הללו, מבינים שרב־אלוף הלוי לא הגזים.
