על האג. יש שני בתי־משפט בינלאומיים בהאג, האחד ותיק מאוד, בית המשפט הבינלאומי לצדק, והשני - בית המשפט הפלילי הבינלאומי שנוסד ב־1998 בוועידת רומא. שניהם גופים משפטיים בעלי רקע פוליטי מובנה, שמקורו בדרך שבה נבחרים שופטיהם במוסדות של האו"ם או על ידי מדינות משתתפות, ובשניהם פוליטיזציה מובהקת של תהליך הבחירה. ישראל הייתה חברה בבית המשפט הבינלאומי לצדק, פרשה, ולא הצטרפה לבית המשפט הפלילי הבינלאומי. הייתי מעורב בתפקידים שונים לקראת ההכרעות הללו. כראש משלחת ישראל לוועידת רומא הזהרתי בדבריי שם נגד פוליטיזציה של בית המשפט הפלילי שעמד לקום. ההליך הנוכחי בבית המשפט הבינלאומי לצדק נובע מהיותנו חתומים על אמנת האו"ם נגד ג'נוסייד, שאומצה בכנסת על ידי החוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם ב־1949. טיעונינו טובים מאוד: בעזה אין ג'נוסייד ישראלי. יצא משם ג'נוסייד - של חמאס, ב־7 באוקטובר שם טבחו ביהודים בהיותם יהודים. ישראל, לעומת זאת, פועלת נגד ארגון טרור הפועל מבתי חולים, בתי ספר ומסגדים, ופקודות צה"ל כוללות את טוהר הנשק ככל שניתן. מייצגי ישראל ינחילו זאת לבית המשפט, גם אם מבנהו אינו מבשר טובות. הקרב הוא תודעתי־ציבורי לא פחות מאשר משפטי, ולכן עדיף שמלהגי "להשמיד, להרוג ולאבד" בתוכנו ינצרו את לשונם; ב"זכותם" חלק גדול מהטיעונים נגדנו, ועלול להיות לכך, חלילה, מחיר לא נחוץ. מינויו של אהרן ברק לכהן כשופט הישראלי הוא דבר בעיתו, מכל בחינה. דבריי נכתבים מהיכרות אישית עמוקה בת יובל. לברק ניסיון אדיר כשופט בכלל ובנושאי משפט וביטחון בפרט, מעמד מיוחד בעולם, ואישיות נעימה היודעת להלך עם הבריות. אלה יעמדו, ניתן לייחל, למדינת ישראל במקום לא פשוט.
בית המשפט העליון. בית המשפט העליון הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל, שכפ"ץ ממש, ולכך חשיבות גם בבית המשפט בהאג. פסיקות בית המשפט שלנו מן השבוע החולף מחזקות את מעמדו הבינלאומי. בעיניי ההכרעה העיקרית נפלה (ברוב גדול) בגלל זילות חוקי היסוד, שהיו בכנסת לאסקופה הנדרסת. ועוד, עילת הסבירות נפלה (ברוב דחוק) בגלל הסרה מסרסת של פיקוח שיפוטי מאזן על החלטות שרים, כדי שלא יעשו כעולה על רוחם (למשל במינויים). כך גם לגבי פרסונליות בחקיקת יסוד. לטעמי, אם נזכה ל"חוק יסוד: החקיקה", לא יהיה מקום ככלל לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ותיקוניהם שיתקבלו בפרוצדורה החדשה. אנשי המילואים המשתחררים יוכלו לזרז זאת: אם יכולים חילוני ודתי, יהודי ולא יהודי, ימני ושמאלני, להילחם שכם אל שכם, יוכלו בהשתחררם לקיים שיח ראוי בהליך חיובי לטובת המדינה, שיחלחל מעלה.
על יחסי ישראל־ארה"ב. אין חולק כי ארצות־הברית היא ידידתה הגדולה של ישראל. במשך כרבע מאה יכולתי לעמוד מקרוב על היקף היחסים, שיסודם ערכי, והמלחמה הנוכחית הבליטה זאת. הרבה תלוי בנפשות הפועלות. התברכנו בנשיא ביידן, שהכרתיו כסנטור צעיר וידיד ישראל בעת שירותי בשגרירות בוושינגטון בשנות ה־80. והנה, כאמור בפרשת שמות שקראנו עתה, קם דור אשר לא ידע את יוסף במפלגה הדמוקרטית. עלינו לנסות להתחבר גם אליו, ובוודאי להימנע מהתרסה כנגד ארצות־הברית, להבדיל מביקורת עניינית רלוונטית.
על הרמטכ"ל. לא הכרתי את הרמטכ"ל הרצי הלוי אישית עד שכיהנתי כראש הוועדה למינויים בכירים, לאישור מינויו. בשימוע הוועדה התרשמתי מאוד מן הרצינות, היושרה והמחויבות הערכית. נזדמן לי לשוחח עימו גם בתקופה שלאחר מינויו, ושוב התרשמתי מאוד לטובה. לא אביע דעה על משמעות האחריות שקיבל לאירועי 7 באוקטובר, אך מצפייה בהתנהלותו במלחמה ומשיחות עם רבים התחזקה התרשמותי באשר לשיקול הדעת, ולרוח צה"ל שהוא מוביל. חבל אם התקפות יסיטו את הדעת למקומות לא טובים. אין מקום להתריס; יש דרך לשאול ולהיענות.
הקרב הוא תודעתי־ציבורי לא פחות מאשר משפטי, ולכן עדיף שמלהגי "להשמיד, להרוג ולאבד" בתוכנו ינצרו את לשונם; ב"זכותם" חלק גדול מהטיעונים נגדנו, ועלול להיות לכך, חלילה, מחיר לא נחוץ