95 ימים מאז השבת הארורה של 7 באוקטובר, התכנסה אתמול לראשונה השדולה למען החטופים בכנסת, בנוכחות חטופים וחטופות ששוחררו בעסקה, בני משפחות שיקיריהן עדיין חטופים בעזה, שגרירים, וחברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה.
השדולה, שמטרתה לקדם את המשא ומתן התקוע להשבתם של החטופים הנותרים, הוקמה – בשיתוף פעולה של האופוזיציה והקואליציה – ביוזמת ח"כ (הליכוד) בועז ביסמוט וח"כ (יש עתיד) שלי טל מירון.
הדיון נפתח בפנייה של משפחות החטופים אל חברי הכנסת. "שני הוריי נרצחו באותה שבת", אמרה בכאב מרב סבירסקי מקיבוץ בארי, שאחיה, איתי (38), חטוף בעזה. "הוא ראה את אימי נרצחת מול עיניו".
בדבריה התייחסה סבירסקי גם לעדויות הקשות שנשמעו שלשום בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, על אודות מענה טיפולי וסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ב־7 באוקטובר ולאחריו. "צריך לדבר על הפיל שבחדר – מה שקרה לנשים", אמרה. "יש מצב שיש שם נשים בהיריון. עכשיו זה הזמן שעוד אפשר לקיים הפלות - אחר כך לא יהיה. נשים יצאו משם אובדניות".
אביבה סיגל (62), נחטפה ב־7 באוקטובר מכפר עזה עם בעלה, קית' (64). אחרי 51 יום בידי מחבלי חמאס שוחררה אביבה באחת מפעימות עסקת החטופים. קית' עדיין חטוף ברצועה. אתמול, בדיון, דיברה אביבה מדם ליבה. בכאב, בכנות, ובאומץ רב היא סיפקה את אחת העדויות המטלטלות ביותר שנשמעו עד כה, על אודות מה שעוברים החטופים והחטופות בשבי חמאס. להלן הדברים, כפי שהציגה אותם אתמול אביבה:
"אני חזרתי משם וקיבלתי פשוט כאפה. החיים שלי השתנו מקצה לקצה. לכל מקום שאני הולכת פה בארץ כולם מסתכלים עליי בתור 'החטופה', אבל אני לא רק עם השם שכתוב פה 'החטופה', אני גם עם כל מה שעברתי, וגם עם זה שהבעל שלי עדיין שם. הוא שם כמעט כפול זמן ממני. אני עברתי שם 51 יום של גיהינום, של השפלות, של התעללות, והוא ממשיך לעבור את זה שם ואני לא יכולה לעזור לו. אני עושה כל מה שאני יכולה בשביל לעזור לו, ואני מרגישה שאני לא מצליחה. אני נחנקת, אני כבר לא ישנה.
"כאמא, אני צריכה גם להיות חזקה בשביל הילדים שלי, כי הם היו מפורקים כשהייתי שם, ואני רוצה לעזור להם להיות מספיק חזקים בשביל לעמוד בכנסת ולנשום ולדבר ולאכול. חזרתי הביתה מצאתי את הבנות שלי בחצי גודל, כי גם הן לא אכלו כאן. כי לא היה להן תיאבון, ומה שקורה פה בארץ פשוט נורא. גם לנו נורא, לכל האנשים פה, וגם להם – שם – נורא. אבל רציתי להגיד שלהם הרבה יותר נורא מאשר לנו. הם נמצאים שם בחושך, בלי אוכל, בלי תרופות שהם צריכים לקבל ואני עדה לזה.
"אני רוצה לספר לכם על כמה קטעים שהיו לי קשים מאוד, כי היו מיליונים כאלה, ואני יכולה להמשיך לדבר איתכם שבוע. אחת הבנות חזרה אחרי שהיא הלכה לשירותים רגע לעשות פיפי, וראיתי על הפרצוף שלה שהיא נסערת, אז קמתי וחיבקתי אותה. והוא (המחבל – ס.ח) נכנס ואמר שלא. אמרתי 'אבל אני אוהבת אותה', עשיתי לו לב, לא יכולתי להסביר לו את זה אפילו במילים. היה אסור לנו לחבק. ואני רואה שהיא נסגרת ושקטה, ושהיא לא היא. וסלחו לי, אני אגיד מילים לא יפות, אבל הבן זונה הזה נגע בה. והוא לא נתן לי אפילו לחבק אותה אחרי שזה קרה. זה נורא, זה פשוט נורא. וכשהיא סיפרה לי אמרתי לה 'אני מצטערת, אבל קשה לי לשמוע את זה'. כי היה לי קשה.
"היה עוד מקרה של אחת שחשבו שהיא חיילת, קצינה בצבא, והם עינו אותה לידי. לידי. ואני עדה לזה. אני עדה למה שקורה שם. מה שקורה שם זו פשוט קטסטרופה. אי־אפשר להמשיך. אני אומרת, אני פה מדברת דקה, שתי דקות, ואני אומרת כל כך הרבה. כמה מילים אנשים יכולים לדבר ב־95 יום וכלום לא קורה. אתם חייבים לתת לנו תקווה, אנחנו מאבדים את זה. אנחנו אנושיים. ואני רוצה להגיד לכל מי שיושב פה: אני רוצה לעמוד פה על השולחן, אם היה לי את האומץ, ולצרוח בשבילם, בשביל כל החטופים שם. אבל לא אעשה את זה כי אני בן אדם, בן אדם תרבותי. הם לא תרבותיים, הם לא אנושיים, הם בלתי־נסבלים. היה לי מזל אחד, שלימדתי את עצמי איך להתמודד איתם. אני כל הזמן אמרתי לעצמי: הם לא ייגעו בנפש שלי. כל פעם שהם נגעו בנפש, הייתי אומרת לעצמי שהם, שיכולים להיות הנכדים שלי, לא יקלקלו לי את החיים. עשיתי את זה במשך 51 יום. קית' שם 95 יום, עדיין עושה את זה. לי אין כוח לחשוב על זה שהוא סובל ואני בטוחה שגם לו אין כוח כבר לסבול. אני מתחננת, באמת מתחננת, ואם יש למישהו פה עצה בשבילי, איך אני יכולה להתמודד עם להיות חטופה ולשמור את כל מה שעברתי שם; להיות אמא למשפחה מדהימה שאני בטוחה שהרבה מכם מכירים; להיות שייכת לקיבוץ כפר עזה ש־60 אנשים נרצחו שם, השכונה שלי איננה. או נחטפה או שמתה. אלה אנשים שאני מכירה 40 שנה. ואני רוצה לשאול אתכם איך אני אמורה להתמודד עם כל זה? איך? איך?"
